כך מדינה בגודל של ישראל הפכה לתופעה עולמית בטניס נשים

כשחושבים על מעצמות טניס, בדרך כלל קופצות לראש ארצות הברית, ספרד או צרפת. אבל בשנים האחרונות יש מדינה אחרת שמצליחה להפתיע שוב ושוב: צ’כיה. מדינה של כ־11 מיליון תושבים בלבד, שממשיכה לייצר שחקניות מהטופ העולמי בקצב כמעט בלתי נתפס.

פטרה קְביטוֹבַה, קרולינה פְּלישְקוֹבַה, בַּרְבּוֹרַה קְרֵייצ’יקוֹבַה, מַרְקֶטַה ווֹנְדְרוּשוֹבַה, קרולינה מוּחוֹבַה, לינדה נוֹסְקוֹבַה ועוד רבות אחרות הן לא תוצר של צירוף מקרים. מאחורי ההצלחה הסדרתית הזו עומדת מערכת שבנויה אחרת.

בניגוד למדינות שבהן הדרך לצמרת מחייבת מגיל צעיר טיסות יקרות ואקדמיות פרטיות, בצ’כיה קיימת רשת צפופה של מועדוני טניס ותחרויות מקומיות. ילדה שמתחילה לשחק יכולה להתפתח במשך שנים כמעט בלי לעזוב את המדינה, לפגוש יריבות איכותיות בכל סוף שבוע ולהתקדם בהדרגה. כך גם שחקניות שלא נחשבות לעילוי בגיל 12 נשארות במערכת וממשיכות להתפתח.

אבל אולי הסיבה המעניינת ביותר קשורה בכלל לתרבות הספורט במדינה. עבור בנים צ’כים יש לא מעט מסלולים מקצועיים אחרים – בעיקר בכדורגל ובהוקי קרח. עבור בנות, טניס הפך במשך עשרות שנים למסלול היוקרתי ביותר. כשילדה רואה שוב ושוב שחקניות מצ’כיה מניפות גביעים בווימבלדון או ברולאן גארוס, היא מבינה שהחלום הזה הוא לא משהו שקורה רק לאמריקאיות או לרוסיות. הוא קורה גם למישהי שגדלה כמה רחובות ממנה.

גם שיטת האימון משחקת תפקיד. המאמנים בצ’כיה שמים דגש גדול על טכניקה, יצירתיות והבנת המשחק, ולא רק על כוח. לכן השחקניות הצ’כיות מגיעות עם סגנונות משחק שונים לחלוטין, אבל כמעט כולן מצטיינות בגיוון, בחשיבה טקטית וביכולת למצוא פתרונות במהלך המשחק.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

בסופו של דבר, ההצלחה של צ’כיה היא לא תוצאה של אקדמיית קסם אחת או דור זהב מקרי. זו מערכת שבמשך עשרות שנים הצליחה לייצר עוד ועוד שחקניות איכותיות, שכל אחת מהן הופכת למודל לחיקוי עבור הדור הבא. וכשיש מספיק ילדות טובות שמתחרות זו בזו מגיל צעיר, הסיכוי שאחת מהן תהפוך לאלופת גראנד סלאם כבר לא נראה כמו נס, אלא כמו תוצאה כמעט מתבקשת.