מרתון תל אביב - בשביל מה הייתי צריך את זה?

בשביל מה? בחוץ הרוח מייללת, הגשם דופק על החלון. מדובר ביום שישי קלאסי לביצורים מתחת לשמיכה, אבל לא, אתה כבר בדלת עם מכנסיים קצרים, חולצה שחורה, מרתון תל אביב בפתח. טוב לא ריצת מרתון מלאה, אבל בגיל 55 פלוס גם עשרה קילומטרים שווים תעודת הוקרה. אז למה בכל זאת? התשובה הכי מהירה שעולה לי בראש היא "ככה".

אין באמת סיבה אמיתית, מלומדת ומנומקת. אתה לא שובר שיא עולמי, לא שיא ישראלי, אפילו לא מדגדג את השיא לגילאים העתיקים שלך, אבל כשאתה שם - האדרנלין משתולל בדיוק כמו לאלפים שהוזנקו יחד איתך. אופוריה, ריחוף.

בתוך שניות הקור שאיים להקפיא מתחלף בחום של תחרות. אתה עושה הכל כדי לחלוף על פני חבורת צעירים שרצה לה בסבבה, אבל לא הבחנת בקשישה שיכולה להיות אמא שלך ומבקשת בנימוס שתזוז כי אתה מעכב את השיירה. חכי, חכי, דודה, עוד ניפגש בישורת האחרונה.

אחרי ארבעה קילומטרים אתה מבסוט מהזמן, זה יכול להיות שיא אישי. אחרי שישה קילומטרים אתה שוקל לפרוש, כי השרירים כואבים והנשימה כבדה, שוב אתה שואל בשביל מה אתה צריך את הזבל הזה? החלטת לתת למרוץ צ'אנס אחרון, קילומטר נוסף ואחריו אלונקה.

רגע לפני הפודיום אתה לא מבין מאיפה זה בא להם, למארגנים. דווקא שם, כשמריחים את המדליה, מגיעה עליה לגשר של שדרות רוקח, יימח שמו וזכרו. הלו, אני עוד מעט בגיל פנסיה, בקרוב צריך לבחור לי מטפל ולקבוע תור לרנטגן, אין הנחת קשיש?

מאות המטרים האחרונים הם הכי מבאסים. זה נראה כאילו רצים במקום, על מסילה. הגשם התחיל להגביר קצב, גם הרוח. איזה אידיוט, אתה ממלמל בארסיות, היית יכול להישאר בבית, אף אחד לא היה מרגיש בחסרונך. ממש דביל. זו הפעם האחרונה, עוד רגע נכריז על פרישה.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

אני לא מאמין שעברתי את קו הסיום. תודה למשפחתי, לחבריי, ליועציי, בלעדיהם לא הייתי מגיע עד הלום. מדובר בשיא אישי חדש ומדהים - 52 דקות. דווקא לא היה נורא, ממש לא קשה. מתי המרתון הבא, כל כך רחוק? אולי נירשם לזה שבירושלים ואחריו נטוס לרוץ בחו"ל. פרישה? הצחקתם אותי, אני רגע לפני השיא.