965 ימים חואן מרטין דל פוטרו לא שיחק טניס. שום משחק, אף טורניר. כמעט 1,000 ימים שהוא סבל וכאב, ניסה לשקם את הגוף והנפש רק כדי לחזור לעשות את הדבר שהוא הכי אוהב בעולם. במשך שנתיים וחצי הוא נפגש עם רופאים, נכנס לחדר הטיפולים, ניסה להבין איך מתעוררים מהסיוט וחוזרים לחלום בגדול. והנה, היום לפנות בוקר (בין שלישי לרביעי), דלפו סוף־סוף חזר.
הוא התייצב בטורניר בואנוס איירס, מקום שבו ביקר לאחרונה ב־2006 בתחילת הדרך, אך קאמבק לא היה מטרת הביקור של הארגנטינאי בן ה־33. להפך. דלפו החלוד הפסיד 6:1, 6:3 לבן ארצו וחברו הטוב פדריקו דלבוניס, חזר כדי להיפרד בדרכו שלו. כפי שאמר: "רציתי שהסוף יהיה על המגרש, ולא במסיבת עיתונאים".
וכך, מול יציעים רועשים שהזכירו את הבומבונרה של בוקה ג'וניורס, וכש־80 מחבריו הקרובים מעיר הולדתו טנדיל שואגים, דל פוטרו בכה לאורך המשחקון האחרון. כשאמו פטריסיה, שמעולם לא הגיעה לצפות בו בטורניר רשמי, תפסה מקום בשורה הראשונה, הטניסאי האהוב בארגנטינה תלה את סרט הראש שלו על הרשת, וסיכם: "אם זאת הפעם האחרונה שלי - אני פורש מאושר".
למות כדי להישאר בחיים
האושר של דל פוטרו אינו דבר טריוויאלי. לדעת רבים מדובר בפספוס הכי גדול של הדור הנוכחי בטניס העולמי, בפצצת כישרון שנרמסה תחת הפציעות. כל מי שצפה בו זוכה באליפות ארה"ב הפתוחה ב־2009, עם ניצחונות על רפאל נדאל ורוג'ר פדרר בחצי הגמר ובגמר, היה בטוח שהבחור בן ה־20, שנמתח לגובה של כשני מטרים ומפגיז ווינרים עם חבטת כף יד דמיונית, יהיה חלק מראש החץ של סבב הגברים לשנים שיבואו.
אלא שבמקום גביעים ותארים, דלפו אסף פציעות וניתוחים. ארבעה כאלה בפרקי כף היד, ועוד ארבעה בברכיים שלא הצליחו לעמוד בעומס. הארגנטינאי פספס ימים, שבועות, חודשים ובסופו של דבר שנים.
הוא צנח מהעשירייה הראשונה בדירוג למעמקי המקום ה־200, ואפילו ה־600, ובשלב מאוד מוקדם אפשר היה להבין שמה שיכול היה להיות - לא יהיה לעולם. ההבנה הזאת, שאינה פשוטה בכלל, הולידה את הקסם שנקרא חואן מרטין דל פוטרו.
בתקופה שבה הטניס נשלט על ידי שלושה חוצנים שבורכו ביכולות פיזיות ומנטליות שחוצות את האטמוספירה, דל פוטרו היה הדבר הכי אנושי בסבב. טניסאי מבריק, אך גם אדם שנאלץ להתמודד עם הקשיים שזורקים עליך החיים האלה. הוא הצליח, נפצע, סבל, נלחם, חזר, נפצע שוב והפנים שהפוטנציאל שלו כבר לא ימומש. אבל הארגנטינאי, אולי יותר מכל טניסאי אחר בשנים האלה, לא הסתיר לרגע את העובדה שהעסק הזה הוא קשה וקשוח, ולעיתים בלתי נסבל. לא פעם הוא נראה כמי שרוצה למות תוך כדי משחק, רק כדי להישאר בחיים בסופו.
תוארי גרנד סלאם הוא לא הוסיף, אבל בין הפציעות הקשות הצליח לקושש רגעי אושר, כמו מדליית הארד בלונדון 2012, הכסף בריו 2016 והזכייה בגביע דייויס של אותה השנה. לכל זה הוא הוסיף כמה ניצחונות גדולים על שחקנים גדולים, שהיוו תזכורת לאן יכול היה להגיע לו הגוף היה משתף פעולה עם הכישרון שלפני גיל 20 זכה בארבעה טורנירי ATP, וניצח ב־23 משחקים רצופים.
הטוב, הרע והכואב נורא
לכן - אושר לא אמור להיות שם בכמויות גדולות כשדל פוטרו מסכם את הקריירה. מתבקש היה להניח שיחוש אכזבה, פספוס, כישלון, אולם הדבר הכי גדול שהוא משאיר אחריו זו היכולת לקבל בלב שלם את מה שיש. גם כשהברך התפרקה ומפרק כף היד שרף מכאבים, דלפו ניסה להוציא את המקסימום. הוא מעולם לא תירץ ולא הפליג במחשבות על "מה היה אילו". בכל פעם שעלה למגרש הוא חשף את הזווית הכי אנושית של הספורט - את הטוב, הרע והכואב נורא. זה מה שהפך אותו לאהוב כל כך, זאת המורשת שהשאיר.
"הדבר שהכי קשה להשיג הוא לא תארים או דירוג גבוה", סיכם בסיום מה שעשוי להיות משחקו האחרון בקריירה, "יותר קשה להשיג את האהבה של הקהל, ואת זה אני חושב שהשגתי. עכשיו אני רק רוצה לחיות בשלווה, וללכת לישון בלי שיכאבו לי הרגליים".
