בשביל רבים, סופרבול 55 בין טמפה ביי באקנירס וקנזס סיטי צ'יפס - שהתקיים בלילה שבין ראשון לשני (שעון ישראל) בטמפה, פלורידה - היה בעיקר סכנה ציבורית מהפיכתו לאירוע Super Spreader. תמונות של 25 אלף אנשים ביציעים ושל שחקנים באצטדיון בלי מסיכות תרמו לטרוניות. אחרים ניצלו את גמר עונת 2020 כדי לציין את "יום קולין קאפרניק" - הזדמנות לבחון את האירוע כולו דרך הפריזמה של המאבק החברתי נגד גזענות ממוסדת בארה"ב, כולל בחינה של מי קיבל כמה זמן מסך בזמן ההמנון, לפי צבע העור.
בשביל הצופה המזדמן, אחרי שנה ללא אירועים בסדר הגודל הזה, זו היתה הזדמנות לחזות במקבץ כוכבים כל־אמריקני, עם שילוב של כוכבי קאנטרי וסול בהמנון, הופעה של The Weeknd במחצית, ופרסומות עם כוכבי־על כמו אשטון קוצ'ר, מילה קוניס, ואף הופעה נדירה יחסית של ברוס ספרינגסטין בפרסומת לג'יפ. הכי אמריקני שיש.
.jpg)
בשביל האוהד הנייטרלי, זה היה משחק מהנה יותר מאשר מרבית הסופרבולים. הרבה שמות גדולים בשתי הקבוצות, גם בהגנות וגם בהתקפות. מחצית ראשונה יחסית קצבית, דרמטית, ועם לא מעט הפתעות ונקודות. שלושה רבעים ראשונים אשר בכל אחד מהם שתי הקבוצות צברו נקודות. ואפילו בסיום, כשכבר הכל היה גמור, הצליח הקוורטרבק המפסיד של קנזס סיטי והאלוף היוצא, פטריק מהומס, לזרוק שתי מסירות כל כך מרהיבות, שאולי הן - אף שלא נגמרו בתפיסות בכלל - היו השיא במשחק הזה. אבל רוב ה"נייטאלים" הם כנראה שונאי טום בריידי, הרכז של המנצחת. אז לפחות את התוצאה הסופית הם לא ממש אהבו.
בשביל אוהדי ניו אינגלנד פטריוטס, שראו את ה־QB האגדי שלהם זוכה עם טמפה ביי בגביע וינס לומברדי בפעם השביעית - יותר מאשר יש לכל מועדון אחר בתולדות הליגה - המשחק הזה היה מבחן רגשי לא פשוט. אחרי שקבוצתם סיימה את עונתה הראשונה זה שני עשורים ללא בריידי במאזן שלילי (לראשונה מאז 2000), סביר להניח שרבים מהם בכל זאת היו בעדו. ראשית, קנזס סיטי היא יריבתה של ניו אינגלנד ב־AFC. שנית, בריידי לנצח יהיה מזוהה עם המועדון שלהם. ועדיין, לראות אותו מניף את הגביע באדום/אפור ולא בכחול/אדום שלהם, צובט.
.jpg)
בשביל אוהדי הצ'יפס, עם גמר שני ברציפות וקבוצה מעולה בראשות מהומס המדהים - כנראה השחקן הכי טוב בליגה - האכזבה ממשחק התקפי חלש ביותר, ותצוגה לחוצה וחסרת אחריות שהובילה לשלל עונשים שחיסלו להם את הסיכויים במשחק, יפנו את מקומן לתחושה שזה בסך הכל עיכוב בדרך. יש להם שם את כל מה שצריך כדי להמשיך להיות דומיננטיים במשך שנים קדימה, ולהוסיף עוד גמרים ותארים בשנים הקרובות. אבל האכזבה על ההפסד הנוסף לבריידי בטוח תיצרב לכמה ימים או שבועות.
פרץ את הגבולות
בשביל אוהדי הבאקנירס - הוותיקים שבהם כמובן זוכרים את הקבוצה ההגנתית הדגולה שזכתה באליפות ב־2002 - הזכייה הזו היא חתיכת תענוג מיוחד. ב־11 השנים האחרונות הם ניצחו רק ב־62 מ־176 משחקים ולא ראו פלייאוף מאז 2007. ופתאום, אחרי שהוסיפו מאמן מצוין וכמה כלים טובים לקבוצה שהיה בה קצת כישרון התקפי, בא אליהם בריידי.
הווינר הפסיכי הזה הרים את הרמה, את המחויבות, את המקצוענות ואת הדרייב של ארגון שלם. הוא אפילו גרם לכוכבי עבר לחזור מפרישה או לטפס מתחתית הקריירה שלהם, ולהיכנס לשיטה. שניים מהם היו אחראים לכל שלוש התפיסות לטאצ'דאון בגמר. ועכשיו, לא משנה כבר מה יהיה בעונה הבאה ולכמה זמן החיבור הזה עם טום בריידי יימשך: את האגדה שהיתה באמת הם כבר חוו. ואת זה אי אפשר לקחת מהם, אף פעם.
ובשביל שאר העולם, זה היה משחק שרשמית וסופית הוסיף עוד שם לרשימה המאוד־מאוד מצומצמת של גדולי הספורטאים, בכל ענף, בכל ההיסטוריה, אי פעם. מעכשיו, שמו של בריידי כבר לא נמצא לצד גדולי שחקני הפוטבול או הספורט האמריקני בלבד, אלא אחד שפרץ את הגבול ושיש להביא אותו בחשבון בכל פעם שמדברים על הספורטאי הגדול ביותר אי פעם.
תחשבו כמה פעמים בחיים שלכם חזיתם ברגע אחד שלאחריו התווסף עוד שם לדיון הזה, ותבינו מה בעצם קרה בטמפה בשני לפנות בוקר
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו