בלי קשר לשאלה אם אתם מחוסנים או לא, בלי קשר לשאלה אם אתם סהרוריים שבטוחים שהשתילו לנו צ'יפ בחיסונים או חרדתיים שמסתובבים עם שלוש מסיכות ובטוחים שאנחנו רגע לפני קץ האנושות, אם אתם אנשי ספורט אמיתיים, אתם צריכים להיות בצד של נובאק ג'וקוביץ', הטניסאי מספר 1 בעולם, במאבקו מול האוסטרלים ובעצם במאבקו מול עולם הטניס כולו.
בעידן שבו ספורטאים מתנהלים באינסטגרם או תחת מעטה של סוכנים; בעידן שבו ספורטאי שמדבר על המצוקות הנפשיות שלו נחשב לגיבור העשוי ללא חת כאילו חזר זה עתה מווייטנאם או צלח את התעלה; בעידן שבו סימון ביילס דופקת לחברות שלה את המשחקים האולימפיים כי החליטה שלא מתאים לה; בעידן שבו לברון ג'יימס דואג מאוד לחיי השחורים, אבל רועד כשהסינים רק מוציאים מילה על כסף; בעידן שבו ברכת יום הולדת על המסך באצטדיון עולה 2,500 שקלים; בעידן שבו כוכבי ספורט לא מצטלמים ככה סתם עם מעריצים שלהם אלא מתמחרים את זה - טוב שיש את נולה.
כי נולה נלחם על העקרונות שלו, מוצדקים או לא. כי נולה לא עושה את זה כשהוא גומר קריירה או ככדורגלן בליגת העל הישראלית בגיל 33. הוא הכי חזק, הוא בשיאו ויש לו רק מה להפסיד. ובכל זאת, הוא עולה על מטוס לאוסטרליה ונתקל שם באטימות ממשלתית, בקולגות שלו שלא סובלים אותו, נזרק לחדר מלון סוג ז' ועדיין מתעקש לעלות לשחק באליפות אוסטרליה הפתוחה.
חובבי הספורט, אותם לקוחות שחושבים שמגיע להם הכל מהספורטאים שלהם, בוודאי ישרקו לו בוז ויגידו בקולי קולות "איזו קלאסה פדרר" או "הלוואי שנדאל ינצח". אבל אוהדי הספורט האמיתיים, לא מועדוני הלקוחות למיניהם, אלא אלו שהספורט זורם בדמם - יודעים שבשבועיים הבאים יש רק שם אחד שצריך לעודד בספורט העולמי: נובאק ג'וקוביץ'. כי הוא מנהל את המלחמה הזאת גם עבור העידן שבו ספורטאים היו סתם בני אדם, כמוני וכמוכם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו