פיטר פלצ'יק: "אחרי הכישלון רציתי להיעלם, אבל הבנתי שאפשר לצמוח מתוך הכאב"

"ועידת החוסן הנפשי" של העיתון "ישראל היום" ושל ההסתדרות הרפואית בישראל התקיימה היום (שלישי) במועדון הזאפה מידטאון שבתל אביב.הוועידה עוסקת בהשלכות הנפשיות של הסגרים ושל נגיף הקורונה על בני הנוער בארץ. מדובר באחת ההשלכות הלא מדוברות של המגיפה, המתבטאת בגל גדול של תופעות כמו דיכאון, הסתגרות, ניתוק חברתי ומחלות נפש, שאותן חווים רבים מבני הנוער ביתר שאת.

בין הדוברים בוועידה היה גם המדליסט האולימפי פיטר פלצ'יק, שדיבר על ההתמודדות שלו בתור ספורטאי עם קשיים מנטליים, וגם על תקופת ילדותו בסביבה עבריינית. "עלינו לארץ אני כשאני בן כמה חודשים ואימי רק ילדה בת 23, בלי משפחה ובלי כלום. סבא וסבתא הגיעו שנה וחצי אחרי, ואימא נאלצת להתחיל לעבוד על קו ישראל-ארה"ב, ואני לא רואה אותה אלא כל כמה חודשים. סבתא וסבא תפקדו כמו הורים שלי ולימדו אותי כל מה שמלמדים ילדים. בתור ילד לא הרגשתי שמשהו חסר לי או שאני שונה מכולם, וסבא הביא אותי לג'ודו בגיל 4 וגדלתי על הערכים האלו".

"בסביבה שלי הייתי חשוף להמון מקרי אלימות וסמים ובריונות, ומקרים לא נעימים והבסיס שלי היה הג'ודו - המקום היחיד שהייתי מגיע לכדי ביטוי, ואף אחד לא שופט או מבקר, אלא רק מודדים אותי על היכולות שלי. בהמשך נהייתי מקצועי ואני זוכר איך הניצחונות שלי ליכדו את כל המשפחה וזה עשה לנו טוב כמשפחה. בשבתות של הפסד הייתי בחרדות. בכלל, לקראת תחרות הייתי בחרדות לא להפסיד בגלל הדרך חזרה הביתה עם סבא. זה היה משפיע עליו. הם היו מאוכזבים אבל למרות זאת הם תמיד היו מאחורי ותמכו בי. הם חלק מאד מרכזי בשלב הזה בהצלחה שלי - אולי הם הכי חשובים להצלחה שלי".

"הכי קל במצב שהיה זה לשבור את הכלים וללכת לפרוק את הזעם והכעסים למקום לא חיובי, אבל בתהליך שאני עובר כספורטאי וכאדם, צריך לצמוח מהמקום הזה ולא להתפרק. בג'ודו מקבלים תשומת לב חיובית, ילדים ובני נוער מחפשים חיבוק חם וביטוי עצמי, הם רוצים להגשים את עצמם וזה לא תמיד מגיע נכון. אצלי זה היה מאד נחוץ והמקום היחידי שהיה לי לקבל את זה הוא הג'ודו".

"רציתי להרביץ לו ולא להשתתף בקרב"

באליפות אירופה ב-2017 הייתה לפלצ'יק תחרות קצת פחות מוצלחת, שבה הגיע לבית הניחומים והתמודד מול ספורטאי רוסי, שהיה אחד הטובים במשקל שלו. הפסיכולוג שם לב שפיטר נהיה מתוסכל, והרוסי עשה לפיטר בריח כואב ומלוכלך, מה שגם לתגובה אגרסיבית מצדו של פלצ'יק.

פלצ'יק סיפר על התקרית: "זה היה רגע מאוד חשוב עבורי. חיכיתי לגיבורי התרבות האלו, לספורטאים שהערצתי. לחמתי עם דניוסב והיינו על הרצפה, והשופט הקים אותנו. הוא דרך לי על המרפק והכאיב לי וזה לא היה מהלך ראוי בקרב, זה הרגיז אותי וזעמתי עליו. רציתי להרביץ לו, להסתער עליו ולא להשתתף בקרב, אבל החזקתי מעמד ובכל זאת לחמתי והפסדתי. בסערת הרגע כשהייתי מאד רגשי, זרמתי והרשיתי לעצמי להוריד את כל המגננות ונתתי לאלעד (הפסיכולוג) להפעיל אותי ולטפל בי, ומאז תוך כדי התחלנו לבנות תכנית פעולה הלאה כדי לגדול ולהתפתח".

הצמיחה אחרי הכישלון בטוקיו

באולימפיאדה בטוקיו, פלצ'יק הגיע למקום השביעי בבית הניחומים והיו לו רק יומיים להתאפס על עצמו לקראת הקרב הקבוצתי, שבו זכתה נבחרת ישראל במדליית הארד. "הגעתי עם הצהרת כוונות מאד ברורה, ואני מוצא את עצמי על הגב, מפסיד בקרב בבית הניחומים, ואני במקום השביעי. באותו רגע הדבר היחידי שרציתי לעשות זה שיהיה קסם ואני אתנדף מהעולם. רציתי להיעלם, הרגשתי שאכזבתי כל כך הרבה אנשים שאהבו ותמכו בי - המשפחה והצוות המקצועי. מאותו רגע חוויתי התרסקות טוטאלית. הייתי בשפל של השפל, בתחתית, בנקודה הכי נמוכה שהייתי בחיים שלי. רציתי רק להסתגר בחדר בתוך קונכייה".

פיטר ממשיך: "בהמשך אותו יום ישבנו על הדשא מתחת לבניין המשלחת ודיברנו (עם הפסיכולוג) על הדברים הכי כואבים. זה לא היה עוד יום גרוע בעבודה, אלא קצה גבול היכולת מבחינה פסיכולוגית של אדם. אחרי כן שוחחתי עם אורן (סמדג'ה, המאמן). היה לילה שלם בלי שינה, אורן שלף אותי מהמטה בארבע בבוקר אחרי שלא עניתי לו לילה שלם, התיישבנו במרפסת צפינו בזריחה ובכינו. תוך כדי השיחה, ממצב נמוך צמחתי, ונשמתי אוויר חדש. הבנתי שיש לי הזדמנות אחרונה - כדור אחד בקנה לעשות משהו גדול ולנצל את כל הכאב והתסכול למקום הכי חזק, לרתום לאנרגיה עוצמתית. ראיתי איך התחושה הזו מידבקת בין כולם, הרגשתי בלתי מנוצח וכל מי שיגיע אני אנצח אותו".

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות