המשחקים האולימפיים נחשבו תמיד לאריסטוקרטיה של תחרויות הספורט העולמיות. אירוע בסדר גודל חסר תחרות, שמצד אחד נהנה ממעמד ומניחוח היסטוריים, ומאידך נאלץ עם השנים להתאים את עצמו לזמנים המשתנים ולפתוח את הדלת בהתפשרות פופוליסטית לענפים חדשים ועכשוויים (מישהו אמר קפיצה בטרמפולינה?!).
לצד זה, ענפים שנחשבו למקובלים בתחילת המאה ה־20 ועד לאמצע המאה הנוכחית התפוגגו בהדרגה מהאצטדיונים האולימפיים, אם כדי לפנות מקום לגרסה מתקדמת יותר של הענף ואם עקב ביקורות. אספנו לכם עשרה מהם.
1. תנו לחיות לחיות
בפריז 1900, האולימפיאדה השנייה בעת החדשה, לא כל כך האמינו בתקינות פוליטית, אחרת אין הסבר לעובדה שבפעם הראשונה - וגם האחרונה - הופיע בה ענף ירי ביונים חיות. האלוף האולימפי היחיד היה ליאון דה־לונדן הבלגי, שהצליח "להוריד" 21 יונים מתוך ה־300 ששוחררו לאוויר, בטרם ניצודו על ידי המתחרים. מהר מאוד הבינו המארגנים שמדובר בזוועה, לנוכח עשרות גופות היונים המוטלות ירויות בשטח התחרות - וביטלו את הענף. בין 1908 ל־1924 נמצא תחליף ידידותי יותר, ירי בצבאים עשויים מעץ שנעו מצד לצד, ועל המתחרים היה לפגוע באזור המסומן כליבם.
2. קפוץ בן־סוסי
בפריז 1900 גם חשבו מה טוב יהיה לשלב בין יכולות האדם והחיה, והכניסו למשחקים את הקפיצות לגובה ולרוחק על גבי סוסים. דומיניק מקסימין גארדר הצרפתי רכב על "קאנלה", וזינק איתה לגובה של 1.85 מ' - 62 ס"מ פחות מהשיא העולמי (2.47 מ') שנקבע 49 שנים לאחר מכן על ידי הרוכב הספרדי אלברטו מוראלס. את תחרות הקפיצה לרוחק כבשו הרוכב הבלגי קונסטנט ואן לאנגהנדונק וסוסו "אקסטרה דראיי", שריחפו יחד למרחק של 6.10 מ'.
3. במקומות, היכון, קפוץ
במשך ארבע אולימפיאדות, בין פריז 1900 לשטוקהולם 1912, נערכו תחרויות קפיצה מהמקום (ללא הרצה) בשלוש קטגוריות: לגובה, לרוחק וקפיצה משולשת. כל תנועה למעט הקפיצה עצמה אילצה את האתלט לחזור לנקודת ההתחלה. השליט הבלתי מעורער של הענף, בכל שלושת הסגנונות, היה האמריקני ריי איירי. בקפיצה למרחק הוא קבע שיא של 3.47 מ', בקפיצה לגובה 1.675 מ', ובמשולשת הגיע למרחק של 10.86 מ'. השיא הנוכחי בקפיצה לגובה עומד על 1.90 מ' (רון אולמן השבדי) ולרוחק - על 3.73 מ' (ביירון ג'ונס האמריקני).
4. מים כבדים
זהו ענף נוסף מפריז 1900, הפעם בתוך המים הצוננים של נהר הסיין, שם נערכה השחייה למרחק 200 מ' מכשולים. פרדריק ליין האוסטרלי הוכרז כאלוף האולימפי לאחר שהיה המהיר ביותר מבין המעטים שהצליחו להשלים את המסלול שכלל טיפוס על עמוד, זינוק בחזרה למי הנהר, טיפוס על סירת דייגים קטנה וזינוק ממנה בחזרה למי הנהר. המכשול האחרון דרש צלילה... מתחת לסירה נוספת.
5. עמוק ורחוק
אחרונה חביבה מפריז 1900 היא השחייה למרחק מתחת לפני המים, שהולידה את האלוף האולימפי היחיד בענף, הצרפתי שארל דבנדוויל, שעמד ביעד ושחה בנהר הסיין למרחק המקסימלי של 60 מטרים בזמן של דקה ו־8 שניות. הענף בוטל כי לצופים לא היתה כל דרך לראות את הנעשה בתחרות. ארבע שנים לאחר מכן, בסנט לואיס, נכנס למעגל המשחקים ענף הצלילה למרחק, שבו אחרי הקפיצה הראשונה אסורות תנועות שחייה. וויליאם דיקי האמריקני זכה בזהב אחרי שהחזיק מעמד לאורך 19 מ'.
6. אנשי משקולות
בסנט לואיס 1904 נערכה בפעם הראשונה והיחידה תחרות הרמת משקולות בסגנון חופשי. היא כללה עשר קטגוריות, ובהן הרמה בסגנונות שונים, כולל שינוי תנוחות והרמת משקולות ביד אחת (שלראשונה נראתה באתונה 1896, אז הניף לאונסטון אליוט הבריטי משקל של 71 ק"ג). בתחרות, שנראתה כמו אימון שרירנים בחדר כושר של ימינו, זכה האמריקני אוסקר פול אוסטהוף, שהשיג 48 נקודות בדרך לזהב. אגב, שיטת הניקוד בתחרות דרשה הפעלה של שרירים מסוג אחר - שרירי המוח.
7. איזה טיפוס
בין אתונה 1896 ללוס אנג'לס 1932 העניקו המשחקים האולימפיים מדליות גם בענף הטיפוס בחבל, שמוכר לנו כחלק בלתי נסבל משיעורי ההתעמלות בבתי הספר. במתקן חיצוני, שנראה יותר כאחד שנועד לתליית נידונים למוות, טיפסו האתלטים (ללא עזרת הרגליים) לעיני השופטים, שבחנו אותם על מהירות וסגנון כדי להכריע מי האלוף. הניצחון המרשים ביותר בענף נרשם בסנט לואיס 1904, כשמדליית הזהב הוענקה למתעמל האמריקני ג'ורג' אייזר (היתה לו רגל אחת מעץ).
8. בחורים מושכים
נמשיך עם החבל, אבל הפעם על הקרקע. בין פריז 1900 לאנטוורפן 1920 נערכה תחרות משיכה בחבל. כל מדינה שלחה נבחרת שהורכבה משישה עד שמונה ספורטאים, שעמדה במרחק של 1.83 מ' מיריבתה בניסיון למשוך זו את זו מעבר לקו הסף. נבחרת בריטניה נחשבה תמיד לפייבוריטית - וזכתה פעמיים בזהב. ארה"ב ושבדיה זכו כל אחת במדליית זהב אחת, ומדליה נוספת הוענקה לקבוצה מעורבת של ספורטאים סקנדינבים בפריז 1900, אז השתתפו בתחרות רק שתי נבחרות, זו המעורבת וצרפת.
9. התעמלות אמנותית
לא תמצאו כאן תרגילי קרקע, סלטות או חישוקים מעופפים, אלא אמנים. כן, בין שטוקהולם 1912 ללונדון 1948 החליט הוועד האולימפי שגם לציירים, פסלים, אדריכלים, משוררים, נגנים, חרטים ועוד יש את הזכות לזכות במדליות. כל אחד מהם נדרש ביצירתו לבטא את רוח הספורט האולימפית כדי לעלות על הפודיום. אחד הזוכים היה הצייר ההולנדי־יהודי יצחק ישראלס, שהביא כבוד לעם באמסטרדם 1928. איפה עוד תמצאו מדליסט זהב אולימפי בן 63?!
10. רודפי העפיפונים
לסיום, תכירו את תחרות היכולות, שנראתה רק באולימפיאדות הראשונות, ולמשתתפים בה לא הוענקו מדליות, אלא רק ההזדמנות להראות את כישוריהם לעיני קהל הצופים. היו שם: דייגים עם חכה, מעיפי עפיפונים, וללא ספק התחרות הלוהטת מכולן - כיבוי שריפה, שבה השתתפו צוותי כיבוי אש שהפגינו את יכולתם בהגעה בזמן, בפריקה מכבאית וכמובן בהתזת מים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו