מישה זילברמן: "אחרי שאפרוש הבדמינטון יתפוס בארץ, בוודאות"

מישה זילברמן הוא (כנראה) השם היחיד שאתם מכירים של שחקן ישראלי מענף הבדמינטון.

נו, בדמינטון - משחק שהומצא בין סין, יוון ומצרים העתיקות, וגם בהודו יש מי שיבקש בכורה על ההמצאה הפשוטה של אסופת נוצות שמחוברות לבסיס.

אולי תתחברו יותר אם נזכיר שמדובר במתנה שכיחה ולא מדהימה במיוחד שבאמצע שנות ה־80 הפכה למוצר שאיש לא ידע מה לעשות איתו בבית. הבדמינטון הפך לספורט אולימפי בברצלונה 1992. שבע שנים לאחר מכן זילברמן עלה לארץ עם הוריו, סבטלנה ומיכאל - ספורטאים בכירים בענף בבריה"מ. שם ספורט הוא עניין רציני, גם אם לא שמעתם עליו.

"בדמינטון יתפוס בארץ, זה משהו שיקרה כאן בוודאות, השאלה היא מתי אני אפרוש", אומר זילברמן, "ברגע שאגיע לחלק הניהולי ואעביר את הידע שלי דרך האימון לילדים, הענף יתפוס. צריך שספורטאי מוביל יעביר את הידע לדור צעיר, וככה הספורט יתקדם. יש לזה סיכוי בארץ, למועדון עם 70-60 ספורטאים שמתאים לרמות שונות: תחרותי, משפחתי, נוער, ילדים. זה פשוט ענף שצריך יותר פרסום. אם אזכה במדליה זה יכניס יותר התעניינות וברור שיקרה משהו, אבל הקידום חייב להיות תמידי. אם יראו אותי באולימפיאדה זה יקדם הרבה יותר מאשר תוצאה שלא רואים אותה".

זילברמן, 32, ישתתף בפעם השלישית בקריירה במשחקים האולימפיים. "לונדון וריו לא דומות למשחקים בטוקיו, מדובר באירוע אחר לגמרי", הוא קובע בצדק, "אני לא ממש יודע למה לצפות, אבל זה בטוח יהיה שונה. התחרות שלנו תהיה ללא קהל, האווירה תהיה שונה. זה טוב לי, ממילא רוב בכירי הענף מגיעים מאסיה, אז לא אכפת לי שהם יזכו לפחות עידוד".

"הייתי קם בחמש ומתאמן"

עד כניסתו לתחרויות, זילברמן התמקד באימונים בקיבוץ חצור - מעוז הבדמינטון הישראלי - ובהליכה שבועית עם בת הזוג על חוף הים בין ראשל"צ לבת ים.

"הגעה למשחקים האולימפיים היא תוצאה של כמה הספורטאי רוצה להקריב בחיים כדי להגיע לשם. בגיל 12 הייתי קם בחמש בבוקר ומתאמן. נכון שאמא שלי המאמנת וזה היה קצת יותר קל, אבל היינו עובדים לפני הלימודים בחטיבה ובתיכון. הייתי נרדם בחלק מהשיעורים. זו היתה תקופה ארוכה של שש שנים שכך התנהלתי".

היו לך אפשרויות לבחור בקריירה אחרת? יכולת להיות מהנדס?

"ברור שכן, אבל אני בחרתי בדרך הזאת. בשנת 2019 זכיתי במדליית הארד במשחקים האירופיים וזה הביא לתפנית בחיים שלי. כדי להגיע להישג כזה הייתי חוזר על הכל שוב, בחיי. אפילו פעמיים. תמיד כשאתה הראשון בענף, פורץ דרך, ופתאום יש הישג כזה, אתה שובר לא מעט קירות ודלתות שלא היו פתוחות קודם. בטח שאם היה לנו ידע וניסיון בארץ היה לי קל יותר, אבל זה לא המצב כרגע".

ההישג הזה פרץ לך דרך? הגיעו נותני חסות?

"זו האולימפיאדה השלישית שלי בקריירה, ובחיים לא היה לי ספונסר. אפילו לא אחד. שום חברה לא תמכה בי וזה חיסרון ענק. יש המון ספורטאים שיהיו לראשונה במשחקים והם כבר עם תמיכה של נותני חסות. ברור שאני מוכן לעשות פי שלושה מכל מה שספורטאי אחר מוכן כשהוא זוכה לחסות. זה ענף שבארץ לצערי לא מסתכלים עליו כמו שמסתכלים על ענפים אחרים.

"בהתחלה חשבתי שברגע שאראה תוצאות יבואו אנשים, אולי אפילו חסויות, אבל גם אחרי שסיפקתי תוצאות והתקדמתי, מקום שלישי באליפות אירופה למשל, ובזמן שהוועד האולימפי עושה את המקסימום בשבילי, חברות עסקיות לא התעניינו בי מספיק".

מתי הבנת שזה לא ממריא?

"בשלב מסוים הרמתי ידיים, זו האמת, אחרי לונדון. שלחתי קרוב ל־300 מכתבים לכל החברות המובילות בארץ. ארבע-חמש בסך הכל ענו לי, הם בדקו וויתרו על העניין. לעצרי, כנראה אין בארץ הבנה ותרבות ספורט אולימפית. רוב נותני החסות הולכים כרגיל, לכדורגל ולכדורסל, ולענפים האחרים לא נשאר הרבה. הרצון של הספונסרים הוא להשקיע מעט ולקבל הרבה, פחות לקדם ספורט ולמנף ספורטאים שבאמת זקוקים להם. זה מדהים שאני 12 שנים בטופ העולמי ובחיים לא מצאתי מישהו שיתמוך בי".

איך אתה מתכונן ליום שאחרי?

"אין לי כוונה להפסיק אחרי טוקיו, ואני בהחלט מכוון לפריז 2024. דחיית המשחקים גרמה לכך שבתוך שנה ועשרה חודשים ניכנס שוב לשנה אולימפית, אז אני בהחלט ארצה להיות שם. במקביל, אני לומד לתואר שני במינהל עסקים וניהול ספורט בקרייה האקדמית אונו. זה חשוב כדי שאוכל להישאר בספורט בחלק הניהולי, המקצועי וכדי לקבל כלים ראויים להתקדם.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

"זה התואר השני שלי, את הראשון אבא שלי יזם כשרשם אותי למסלול חינוך גופני. אני לא יכול לחשוב בראש שקט שבלי תואר אוכל להמשיך לאמן. אני, כמו רוב הספורטאים האולימפיים של ישראל, חייב קרקע יציבה ליום שאחרי הספורט".