אליפות אירופה בכדורעף גברים נפתחה אתמול, כאשר הערב (19:00) גם נבחרת ישראל תיכנס למעגל המשחקים במפגש עם אוקראינה. על הנייר מדובר בבית קשה, אבל בפועל מדובר בנקודת מפנה עבור הכדורעף הישראלי. לא כי ישראל הפכה לפתע למעצמה, אלא כי אחרי עשרות שנים של היעדרות כמעט מוחלטת מהטורניר הגדול ביבשת היא הגיעה אליה בזכות התוצאות.
ב־2023 ישראל אירחה את האליפות וסיימה במקום ה־18. זה היה חשוב לשם הפגנת נוכחות, אבל זו לא הייתה העפלה ספורטיבית קלאסית. ב־2026 הסיפור אחר: בפעם הראשונה מאז 1971 היא עלתה לאליפות אירופה דרך המוקדמות. 55 שנים, שני דורות. זו לא כותרת ליחסי ציבור, זו עובדה היסטורית.
במוקדמות הבית היה קטן וצפוף: אסטוניה, ישראל, קרואטיה. ארבעה משחקים לכל נבחרת, על פני שני קיצים. באוגוסט 2024 ישראל הפסידה 3:1 לאסטוניה. כמה ימים אחר כך ישראל נסעה לקרואטיה וניצחה 1:3 ענק בחוץ. המאמן איתמר שטיין קרא לזה אז "הניצחון הכי גדול שחוויתי עם הנבחרת". קרואטיה הגיעה למשחק אחרי שהייתה בגמר ליגת הזהב. ישראל הגיעה אחרי הפסד לאסטוניה.
בקיץ 2025 היה שלב ההכרעה. ישראל ניצחה שוב את קרואטיה, הפעם 2:3, ואז פגשה את אסטוניה במשחק שקבע כמעט הכל. ניצחון 2:3, כרטיס לאליפות. במוקדמות האלה כבר היה אפשר לראות את השינוי האמיתי: לא רק ותיקים שמושכים את העגלה, אלא צעירים שכבר יודעים לשחק משחק של חמש מערכות מול נבחרות מדורגות גבוה יותר.
מהישרדות ללו"ז צפוף
אז למה ההעפלה הזו משמעותית כל כך? נבחרת ישראל בכדורעף אינה נבחרת בלי היסטוריה, היא פשוט נבחרת עם היסטוריה רחוקה מדי. ב־1951 היא השתתפה באליפות אירופה וסיימה במקום ה־10. ב־1967 סיימה במקום ה־11. ב־1971 במקום ה־12. אחר כך היה קו ארוך של היעדרויות, מוקדמות שהתפספסו ברגע האחרון, וטורנירים אזוריים שלא הצליחו להפוך לקפיצה יבשתית קבועה.
בשנים האחרונות חל מפנה הדרגתי. ההעפלה ליורו 2026 היא עוד שלב חשוב בתהליך החיובי של הענף. ב־2024 זכתה ישראל בליגת הכסף האירופית, שנה אחר כך הגיע ארד בליגת הזהב. בקיץ 2026, בליגה האירופית, ישראל ניצחה את כל משחקי שלב הבתים, הגיעה לחצי הגמר וסיימה רביעית במפעל - מה שהקנה לה את המקום גם ביורו 2028.
אם ההעפלה של הבוגרים היא ההישג הציבורי הגדול, מדליית הארד של הנבחרת עד גיל 22 לפני כחודשיים היא הראיה שהתהליך עובד גם כשהיריבות הן בכירות יותר. ישראל עלתה לאליפות אחרי ניצחונות חשובים במוקדמות, ובטורניר עצמו היא סיימה ראשונה בשלב הבתים, הפסידה בחצי הגמר לצ'כיה וניצחה את צרפת במשחק על הארד.
זו הייתה המדליה הראשונה של ישראל באליפות אירופה אי־פעם בכל קטגוריית גיל. המאמן נועם כץ אמר אז: "כשנפגשנו לראשונה לפני שלוש שנים היה לנו חלום להעפיל לאליפות אירופה. השחקנים הצעירים האלו מנפצים כל תקרת זכוכית שעומדת בדרכם".
ברור שיש כאן שינוי משמעותי ולא רק חד־פעמי בזכות שחקן או שניים מוכשרים במיוחד. פעם משחק מוקדמות מול אסטוניה או קרואטיה היה אירוע נדיר שצריך "לשרוד". עכשיו אלה משחקים בתוך לוח שנה צפוף. השחקנים הצעירים כבר לא מגיעים לטורניר גדול בפעם הראשונה בחיים.
אולימפיאדה באופק?
בשנים האחרונות עובדות יחד כמה שכבות: ליגה עם מאבק אליפות אמיתי בין הפועל מטה אשר/עכו למכבי תל אביב, אקדמיה איכותית בווינגייט, נבחרות גיל עם צוותים קבועים, ושוק אירופי ששחקן ישראלי יכול לעבור אליו מהוד השרון לפדובה ולניס, או מכפר סבא לגיסן ולטוקיו.
הענף עדיין קטן. התקציבים רחוקים מאלה של המעצמות, ופציעה של אחד הכוכבים תשנה את פני הנבחרת מיד.
ולמרות כל זה, לא ניתן להסתכל על המצב של הענף היום בלי תחושה של תקווה למנף נכון את הענף למקום טוב ובריא עוד יותר, ובתקווה שישראל תהיה חברה קבועה בתחרויות בינלאומיות. אמנם קשה להסתכל על היעד הזה כרגע, אבל מי יודע - אולי אפשר לראות מרחוק את אולימפיאדת מלבורן 2032 כיעד לנבחרת הזו.
את השבוע הקרוב לא צריך לקרוא כסיפור של נס, וגם לא כסיפור של "ישראל נגד העולם". כדאי לקרוא אותו כסיפור של דור. הדור הזה למד בווינגייט. הוא שיחק בקבוצות הבכירות בישראל. הוא יצא לעולם. הוא הפסיד לאסטוניה ב־2024 וניצח אותה ב־2025. הוא לקח ארד מול צרפת ביולי. הוא כבר שמע מאמן אומר שאין רגשי נחיתות, ושאין שובע, ושרוצים להותיר חותם.
ב־1971 זה נגמר במקום השניים עשר ואז בהיעדרות ארוכה. ב־2023 זה נגמר במקום 18 אחרי אירוח. ב־2026 הכל מתחיל מחדש, הפעם עם שי ליברמן משאמון, מארק רורה אחרי גיסן ובדרך ליפן, ניקיטה מרון ממכבי ת"א, עם כץ שהביא ארד מהנבחרת הצעירה, עם מטה אשר שחזרה לאליפות, עם מכבי ת"א שהגיעה לגמר אירופי, ועם מאמן שמבקש שמינית גמר בלי למצמץ. זו הפעם הראשונה זה יותר מיובל שבה אפשר להגיד ברצינות שיש לכדורעף הישראלי עתיד מבטיח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו