"אסרו עליי לעלות עם טלית, הוכתרתי לאלוף עולם עם כיפה וציצית"

אף ישראלי שנחשף לתמונות שהגיעו מבייג'ינג לא היה יכול להישאר אדיש. דביר אפרתי, צעיר בן 23 מיבנה, עמד בראש הפודיום בסין כשהוא עטור בכיפה ובציצית, דמעות של אושר חונקות את גרונו והמנון התקווה מתנגן ברקע ומפיח גאווה לאומית עצומה.

הבחור הצנום שהחל להתאמן רק בגיל 19 ללא שום רקע ספורטיבי קודם, הפך לאלוף העולם במרוצי מכשולים. תפסנו אותו לשיחה מרגשת במיוחד על המסע הבלתי ייאמן, על הפציעות הקשות שעמן התמודד, על שמירת השבת בכל מחיר ועל הרגע שבו הכל כמעט אבד.

דביר, ברכות חמות על הזכייה המדהימה במדליית הזהב. איך התחושה להיות אלוף העולם?

"תחושה מטורפת לגמרי, אני עדיין מתקשה להאמין ולא מעכל את זה. כבר שלושה לילות שלא ישנתי מרוב התרגשות. אם היית אומר לי לפני כמה שנים שאני אהיה אלוף עולם, הייתי בטוח שאתה צוחק עליי. התחלתי לעשות נינג'ה רק בגיל 19. לפני זה לא הייתי ספורטאי בכלל, לא עשיתי ג'ודו או משהו דומה, הייתי סתם ילד קטן ורזה כמו מקל. ראיתי את החבר'ה בטלוויזיה, חשבתי שהם מטורפים והחלטתי שאני רוצה לנסות להגיע לתוכנית רק פעם אחת כדי לראות מה זה. והנה היום אני מדבר איתך כשאני אלוף עולם".

בשביל מי שמכיר את ענף הנינג'ה רק מהמסך בארץ, תוכל להסביר מה ההבדל בין מה שאנחנו רואים בטלוויזיה לבין התחרות שבה ניצחת בסין?

"בנינג'ה ישראל בונים מסלול מכשולים ארוך אחד ומאתגר, ובו מתחרים זה אחר זה על זמן. התחרות בסין היא אליפות העולם במרוצי מכשולים, ספורט שעומד להיכנס למשחקים האולימפיים בקרוב. הפורמט פה שונה לגמרי והוא מזכיר אתלטיקה קלה. יש מגרש ריצה שמחולק לארבעה מסלולים מקבילים, ובכל מסלול בונים מכשולים קשים מאוד. אנחנו מתחרים ארבעה רצים בו זמנית, ראש בראש, לאורך מסלול של 100 או 400 מטרים. זה מרוץ מטורף ומהיר שבו אתה רואה את היריבים שלך רצים ממש לצידך".

הגעת לתחרות הזו עם פציעות קשות ובכל זאת עשית היסטוריה. איך הצלחת להתגבר על הכאב?

"התחלתי להתאמן למקצה 400 מטרים רק שלושה שבועות לפני אליפות העולם, וממש באימון הראשון שלי נפצעתי. הגעתי לסין כשאני פצוע בשתי הרגליים, גם בימין וגם בשמאל. בנוסף לזה, בגלל שאני שומר מצוות, נאלצתי לוותר מראש על מקצה ה-100 מטרים פשוט כי הגמרים שלו נקבעו ליום שבת. אני לא מתחרה בשבת באופן עקרוני ומפסיד בגלל זה 80% מהתחרויות בסבב העולמי. אז נשאר לי רק את מקצה ה-400 מטרים של יום חמישי, והחלטתי שאני נותן שם את כל הלב למרות הכאבים הגדולים ברגליים".

ספר לנו על השלבים של התחרות עצמה, הייתה שם דרמה של ממש.

"לגמרי, זו הייתה רכבת הרים מטורפת. בשלב המוקדמות הכל עבד מעולה ושברתי את שיא העולם כשסיימתי בזמן של דקה ו-27 שניות, בעוד ששיא העולם הקודם עמד על דקה וחצי. פתחתי פער של שמונה שניות מהמקום השני והרגשתי מצוין. אבל בחצי הגמר הכל כמעט קרס והייתי בטוח שאני מודח מהתחרות.

"כבר במכשול הראשון של רשת החבלים, הרגל הפצועה שלי נתפסה בפנים והרגשתי כאב נוראי. המשכתי לרוץ בכל כוחי, אבל במכשול האחרון נגעתי בטעות ברצפה ונפסלתי. הייתי בשוק וכבר חשבתי שהכל נגמר, אבל פתאום שמעתי את המאמן שלי צועק לי לקום ולחזור למכשול. עשיתי אותו שוב במהירות, ובזכות זה שהמתחרה האמריקני המוביל מעד והתגלגל על הרצפה ממש לפני קו הסיום, הצלחתי להעפיל לגמר ברגע האחרון".

ואיך הצלחת להתעלות על עצמך בגמר, אחרי כל הדרמה והתשישות הזו?

"לגמר הגעתי סחוט לגמרי, פצוע ומפוחד מהנפילה שהייתה לי קודם. בגלל הפחד ליפול שוב התחלתי את הריצה לאט מאוד ומצאתי את עצמי במקום האחרון. אפילו החלקתי על הרצפה בשלב מסוים, אבל אז החלטתי שאני נותן את ריצת החיים שלי. התחלתי לעקוף את המתחרים, וכשעקפתי את החבר הישראלי שהתחרה לצדי, הקפדתי לרוץ מאחוריו ולעבור למסלול אחר כדי לא להפריע לו בריצה שלו. ב-60 המטרים האחרונים נתתי ספרינט מטורף, עקפתי את המתחרה האמריקני המוביל ממש במכשול האחרון ולחצתי על הבאזר. ברגע הזכייה פשוט קרסתי על הרצפה והתחלתי לבכות מרוב אושר והתרגשות. האמריקני שהגיע שני נשכב לצדי ופשוט התחבקנו ובכינו יחד על הרצפה".

התמונות שלך על הפודיום עם הכיפה והציצית מרגשות. מה עבר לך בראש כשניגנו את ההמנון בסין?

"בשבילי לעלות למקום הראשון בעולם עם כיפה וציצית זה רגע של הודיה ענקית לבורא עולם וקידוש השם גדול. בארץ הייתי רגיל לעלות לדוכן המנצחים עם טלית עליונה, אבל בסין המארגנים לא הרשו לי לעשות את זה בגלל עניינים פוליטיים ובטיחותיים. אז עליתי עם הכיפה והציצית בגאווה גדולה. לשמוע את המנון התקווה מתנגן בסין כשאתה עומד במקום הראשון בעולם זו צמרמורת שאי אפשר להסביר במילים. ידעתי שאני לא מתחרה רק בשביל עצמי, אלא בשביל לייצג את המדינה ואת האמונה שלי בכבוד, וזה מה שנתן לי את הכוח לנצח את הכאב".

מה המטרה הבאה?

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

"היעד הכי גדול שלי עכשיו הוא להגיע למשחקים האולימפיים. אנחנו מכוונים לשם בכל הכוח, נעבוד קשה כדי להגיע הכי חזקים שאפשר ולהמשיך להביא מדליות וכבוד גדול למדינה שלנו".