כשאנדי רודיק הניף את גביע אליפות ארצות הברית הפתוחה ב־2003, איש לא חשב שבזה בא לסיומו תור הזהב האמריקני. הוא היה רק בן 21, בעל סרב אייקוני, ביטחון אמריקני טיפוסי וכל הנתונים להפוך לדבר הגדול הבא. פחות מחודשיים לאחר מכן כבר טיפס למקום הראשון בעולם.
באמריקה, שגדלה על סמפראס, אגאסי, קורייר, צ'אנג, קונורס ומקנרו, זה לא הרגיש חריג. להפך, זה הרגיש כמו המשך טבעי של השושלת.
איש לא העלה אז בדעתו שהגביע שרודיק החזיק בידיו יהיה האחרון עד היום. יותר משני עשורים חלפו מאז, ואף גבר אמריקני לא זכה שוב בטורניר גראנד סלאם. עבור מדינה שהתרגלה לטוב, זה כבר מזמן לא רצף רע. זו בצורת של ממש.
מדינה בהמתנה
ההצלחה האמריקנית לא הייתה מקרית. מאחוריה עמדה תרבות של קדושת האלוף ומערכת משומנת שכללה התאחדות, אקדמיות, ספונסרים, כסף ומסורת. תרבות שבה המדד האמיתי להצלחה היה אחד: לייצר אלופים.
זה עבד מצוין כל עוד האלופים המשיכו להגיע. אבל כשהם הפסיקו, אותה מערכת שידעה לבנות אלופים ידעה גם לבנות ציפיות, ולהעמיס אותן על כתפי הדורות הבאים. על אנדי רודיק, מרדי פיש ואחרים הונחה משימה כמעט בלתי אפשרית - לא רק להיות שחקני טניס מצוינים, אלא להמשיך מסורת של ענקים.
הלחץ הכבד הזה גבה מחיר של ממש ממרדי פיש. בשיא הקריירה הוא החל לסבול מהתקפי חרדה קשים, עד שנאלץ לפרוש בשנת 2012 מאליפות ארה"ב הפתוחה, רגע לפני שמינית הגמר מול רוג'ר פדרר. שנים אחר כך דיבר בפתיחות על המחיר הנפשי ששילם - תזכורת לכך שכאשר מדינה שלמה עסוקה בחיפוש אחר האלוף הבא, יש צעירים שמשלמים את המחיר.
בזמן שאמריקה חיפשה את היורש, הגיעו לעולם שלושה פנומנים, ואף אחד מהם לא אמריקני. רוג'ר פדרר, רפאל נדאל ונובאק ג'וקוביץ'. תם עידן השליטה האמריקנית בענף.
קל להסתכל על יותר משני עשורים ללא אלוף אמריקני ולהכריז על כישלון, אבל במשך כמעט עשרים שנה השלישייה הזו חסמה לא רק את דרכם של האמריקנים לפסגה, אלא גם את שאר העולם. רודיק עצמו הגיע לארבעה גמרי גראנד סלאם נוספים לאחר הזכייה בניו יורק. בכולם חיכה לו רוג'ר פדרר. בכולם הוא הפסיד.
הקולקטיב במקום הכוכב הבא
במשך שני עשורים חיכתה אמריקה ל"כוכב הבא", אבל ייתכן מאוד שמה שהיה דרוש לה הוא שינוי במערך הציפיות. אמנם הטניס האמריקני לא הצליח לייצר יורש לרודיק, אך במקביל הצליח להצמיח דור של שחקנים מצוינים שמגיעים לגרנד סלאם בניו יורק בכושר מצוין.
טיילור פריץ זכה בטורניר וושינגטון, בן שלטון קטף את התואר בקנדה, טומי פול הציג טורניר נהדר בסינסינטי, כולל ניצחון על המדורג שני בעולם אלכסנדר זברב, ופרנסס טיאפו הגיע לגמר באותו הטורניר. גם ברנדון נקאשימה נמצא בכושר נפלא, ובל נשכח את הכישרון העולה בן ה־20, לרנר טיין, שזכה בסוף השנה שעברה בטורניר "הדור הבא" ונראה שזה עניין של זמן עד שיעשה את הקפיצה שלו.
למעשה, ארבעה אמריקנים העפילו לרבע הגמר בסינסינטי השנה. בפעם האחרונה שזה קרה, ב־1995, הגיעו לגמר אליפות ארה"ב הפתוחה שני אמריקנים - אגאסי וסמפרס. בארה"ב בוודאי ישמחו לראות את ההיסטוריה חוזרת על עצמה גם בניו יורק.
סדקים בתקרת הזכוכית
עם תום עידן השליטה של השלישייה המיתולוגית (גם אם ג'וקוביץ' בן ה-39 עדיין בסביבה), גילו האמריקנים שגם לדור הבא קמו שניים שמתמחים בחסימת הדרך לאחרים. יאניק סינר וקרלוס אלקרס הציבו סטנדרט דומה לקודמיהם והציגו שליטה ללא עוררין בטורנירי הגראנד סלאם בשנים האחרונות. בפעם היחידה שמצמצו, או נכון יותר כשסינר נמס בשמש הקופחת של פריז, היה זה זברב שיצא עם השלל.
השנה באליפות ארה"ב הפתוחה נדמה שנפתח חלון הזדמנויות נדיר. סינר ייעדר בשל פציעה בברך, אלקרס חוזר לאחר היעדרות ממושכת בעקבות פציעה בשורש כף היד, היישר לתוך האינטנסיביות של הטוב מחמש מערכות, וזברב מגיע אחרי הכנה מאוד לא משכנעת. הדרך כמובן אינה פנויה, אבל תנאי הפתיחה נראים נוחים יותר מכפי שנראו מזה זמן רב.
אם בצורת של יותר משני עשורים אמורה להסתיים איפשהו, קשה לחשוב על במה מתאימה יותר מפלאשינג מדוז, מול הקהל הביתי. במשך שנים הקהל האמריקני היה חלק ממכבש הלחצים שהופעל על השחקנים, אך במקביל יש לו גם היכולת לדחוף אותם קדימה. טיאפו ניזון היטב מהאנרגיה הזו, שלטון בנוי באופן טבעי לבמות הרועשות, ופריץ מגיע עם יותר ניסיון ובשלות מאי פעם.
שנים חיפשה אמריקה יורש אחד, שעל כתפיו אפשר יהיה להניח את הררי הציפיות. ייתכן שדווקא עדיף לה כפי שזה עכשיו: מספר יורשים פוטנציאליים שיחלקו ביניהם את המעמסה.
הטניס האמריקני מגיע השנה לניו יורק עם "סגל" עמוק, מגוון ומוכשר, בכושר טוב ועם תנאי פתיחה נוחים יותר מהרגיל, הודות לסדקים בתקרת הזכוכית. אילו טניס היה מרוץ שליחים, האמריקנים היו מגיעים לניו יורק כפייבוריטים, אלא שגראנד סלאם הוא לא מרוץ שליחים - בסופו של דבר, אחד מהם יצטרך לקחת בעלות על המקל ולהגיע איתו עד לקו הסיום.
