וויילד קארד הוא בסך הכול כרטיס כניסה חופשי לטורניר טניס. לכאורה, עניין טכני למדי. לא כזה שאמור לעורר מחלוקת רבה. למארגני הטורניר נתונה הזכות להעניק מקום בהגרלה לשחקן או שחקנית שאינם מדורגים גבוה מספיק כדי להיכנס אליה בזכות עצמם. סוג של מחווה.
אם חושבים על זה לעומק, זה אחד הרגעים שבהם טורניר חושף את הערכים שלו, את מה שחשוב לו באמת: פיתוח דור העתיד, כבוד לעבר, קידום שחקנים מקומיים, משיכת קהל או פשוט סיפור טוב. במובן הזה, וויילד קארד הוא הרבה יותר מהזמנה לקחת חלק. הוא הצהרה.
השנה נדמה שההצהרות הללו מייצרות רעש יותר מהרגיל. בטורניר קווינס למשל, דן אוואנס הבריטי קיווה לקבל הזדמנות להיפרד מהקהל הביתי בעונת הפרישה שלו, אך מארגני הטורניר חשבו אחרת ושלחו אותו לנסות את מזלו במוקדמות. כך גם טטיאנה מריה, אלופת הטורניר מהשנה שעברה.
שתי ההחלטות היו שנויות במחלוקת. במקרה של אוואנס בשל היעדר מחוות פרידה לשחקן בריטי ותיק בעונת פרישה, ובמקרה של מריה, משום שאלופה מכהנת נדרשה להילחם על עצם ההשתתפות.
החלטות בלי רציונל אחיד
בווימבלדון התמונה נעשתה מורכבת עוד יותר. אוואנס שוב נשאר בחוץ ונאלץ לסיים קריירת יחידים נפלאה, במשחק זוגות שולי, במגרש צדדי. הכי רחוק ממה שהיה ראוי לו. גם הצרפתי גאל מונפיס, בעונת הפרישה שלו, לא קיבל כרטיס חופשי וצפה מהבית. אם צפה. מנגד, סטן ואוורינקה וגריגור דימיטרוב זכו לחסדי המארגנים, זאת לצד שחקנים מקומיים צעירים שמארגני הטורניר ביקשו לקדם.
כל אחת מההחלטות לבדה בוודאי ניתנת להסבר, אך ביחד הן המחישו היטב את הבעיה. אין נוסחה אחת, אין רציונל אחיד ובעיקר אין ודאות. לעיתים זה העבר שמקבל קדימות, לעיתים העתיד, ובמקרים מסוימים הסיפור האישי של השחקן הוא זה שמכריע.
בוושינגטון למשל קיבל הסיפור תפנית נוספת. קרוז יואיט, בנו בן ה-17 של אלוף ווימבלדון לשעבר לייטון יואיט, הגיע לגמר הנוער בווימבלדון וזמן קצר לאחר מכן קיבל כרטיס חופשי לטורניר 500ATP בארצות הברית.
יואיט הצעיר, מוכשר מאוד ובעל פוטנציאל של ממש, אך הוא אינו אמריקאי ואפילו לא זכה בטורניר הנוער. ובכל זאת, הוא קיבל הזדמנות גדולה הרחק ממכורתו. מדוע? ובכן, לא כל פיינליסט נוער נושא את שם המשפחה יואיט.
בארצות הברית הדברים עובדים אחרת
ועכשיו, אליפות ארצות הברית הפתוחה בפתח, הכרטיסים החופשיים חולקו, ומסתבר שלא נמצא כרטיס אחד לרפואה עבור סטן ואוורינקה. השווייצרי בן ה-41, שזכה בשלושה תארי גראנד סלאם בתקופה שבה רוג'ר פדרר, רפאל נדאל ונובאק ג'וקוביץ' השאירו לאחרים בעיקר פירורים, נמצא בעונת הפרישה שלו, ורבים הניחו שמקומו מובטח לסיבוב אחרון בטורניר שבו זכה בשנת 2016, לאחר ניצחון בגמר על ג'וקוביץ'.
בשלושת המייג'ורים הקודמים השנה בחרו המארגנים להעניק לו כרטיס חופשי. באוסטרליה ובווימבלדון הוא קיבל כרטיס להגרלה הראשית, וברולאן גארוס הוענק לו גם כן כרטיס, שהתייתר רק לאחר שנכנס ישירות להגרלה עקב פרישות של אחרים. דווקא הטורניר שבו זכה באחד מתאריו הגדולים, ובו היה אמור להשלים את סבב הפרידה שלו מטורנירי הגרנד סלאם, בחר אחרת.
אפשר להבין את ההיגיון האמריקאי. חלק מהכרטיסים מוכתבים על ידי הסכמי הדדיות עם צרפת ואוסטרליה - כך, אגב, קיבל הפעם אותו מונפיס את הכרטיס שנמנע ממנו בווימבלדון - ובמקומות שנותרו בחרו המארגנים לתת עדיפות בעיקר לשחקנים אמריקנים ולדור הבא.
שחקן שוויצרי בן 41 בעונת הפרישה לא יהפוך בעקבות הכרטיס הזה לעתיד הטניס האמריקאי. צעיר מקומי בן 18 או 20 בהחלט עשוי.
הבעיה היא שאין עיקרון ברור ועקבי. על כל עיקרון שנדמה כי מנחה את המארגנים, אפשר למצוא מיד מקרה שסותר אותו. ראו למשל את ונוס וויליאמס. בגיל 46 היא עומדת על רצף של 14 הפסדי יחידים, 11 מהם במהלך שנת 2026, ובכל זאת ממשיכה לקבל הזדמנויות באמצעות כרטיסים חופשיים. גם באליפות ארצות הברית היא תיקח חלק בזכות כרטיס חופשי וגם שם ככל הנראה תפסיד בסיבוב הראשון.
מבחינה ספורטיבית טהורה, אם בכלל יש דבר כזה, ניתן לטעון שאת המקום שלה ראוי היה להעניק לשחקנית צעירה שמנסה לפרוץ. במקרה של ונוס, המארגנים בוחרים במודע בערך אחר. מורשת. כבוד לאחת השחקניות הגדולות בתולדות המשחק, שהפכה במשך עשורים לחלק בלתי נפרד מהסיפור של הטורניר ושל הטניס האמריקאי כולו.
זה לגמרי לגיטימי. לצד הדאגה לעתיד, ראוי בהחלט לכבד את העבר. שחקנים שנתנו עשורים מחייהם לענף, סיפקו לקהל רגעים בלתי נשכחים והפכו לסיבה שבגללה אנשים קנו כרטיסים או התעוררו באמצע הלילה, ראויים לריקוד אחרון מול הקהל שלהם. אם כי במקרה של ונוס, לא ברור מתי בדיוק הריקוד הזה צפוי להסתיים.
ההחלטה לגבי ואוורינקה צורמת גם ללא שום קשר לוונוס. סטן הוא אגדה שראויה למחוות פרידה מכובדת. אך כשמעמידים את שתי ההחלטות זו מול זו, התחושה מתחדדת. אם המורשת של ונוס מכובדת פעם אחר פעם, ללא שום קשר לתוצאות וללא תאריך תפוגה, קשה שלא לתהות מדוע אותו ערך לא מספיק עבור אלוף עבר של הטורניר, בעונת הפרישה שלו.
זה בסך הכול כרטיס חופשי, יאמר המתבונן מן הצד, אך כאמור, מדובר בהרבה יותר מזה. וכמו בכל מקום שבו ערכים חשובים מתנגשים, אין תשובה אחת נכונה. יהיו שיבחרו בעתיד, ויהיו שיעדיפו את העבר. כמו תמיד, האתגר האמיתי הוא למצוא את האיזון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
