שתי מדליות אולימפיות, הישגים חסרי תקדים והפיכה לאחת הנבחרות המעוטרות והמצליחות ביותר בספורט הישראלי - אבל דווקא מאחורי ההצלחה של נבחרת ההתעמלות האמנותית מסתתר סיפור שממחיש את הפער בין ההישגים על המשטח לבין המציאות היומיומית של הספורטאים בישראל.
בזמן שהמתעמלות של ישראל מתחרות באולמות המפוארים בעולם ומביאות כבוד בינלאומי, כפי שראינו בימים האחרונים באליפות אירופה בבולגריה, האימונים עצמם עדיין נערכים בתוך אוהל זמני במכון וינגייט - פתרון שהיה אמור להיות זמני לקראת אולימפיאדת טוקיו, אך הפך בפועל למתקן הקבוע של הענף.
הדברים שאמרה לאחרונה מאמנת הנבחרת הראשית, איילת זוסמן, בראיון ל"היום" החזירו לקדמת הבמה את אחת ההבטחות הגדולות שמעולם לא מומשו - הקמת הבניין הרב תכליתי במכון וינגייט. פרויקט שעליו דיברו במשך יותר מעשור, הוצגו עבורו הדמיות, הוכרזו תקציבים, נערכו סיורים חגיגיים עם שרים ובכירים, אך נכון להיום, בשטח עצמו עדיין לא נראה טרקטור אחד.
"חסר לנו אולם אימונים ייעודי ברמה גבוהה", אמרה זוסמן. "כיום אנחנו מתאמנות במבנה של אוהל, וכשאנחנו מגיעות לאולמות התחרות הרשמיים בחו"ל מדובר בשמיים וארץ. בגלל הפער הזה, אנחנו נאלצות להגיע לתחרויות לפחות שלושה ימים קודם כדי להסתגל לתנאים".
היא המשיכה ותיארה את הבעיות היומיומיות: "קשה מאוד להתאמן באוהל. האקוסטיקה בעייתית, והמבנה העגול שלו מקשה על הבנות להבין מבחינת המרחב איפה המכשיר שנזרק נמצא באוויר". עבור מי שאינו מגיע מעולם ההתעמלות האמנותית, הדברים אולי נשמעים שוליים, אבל בענף שבו דיוק של סנטימטרים ושברירי שנייה קובעים מדליות, מדובר בפגיעה מקצועית אמיתית.
ההבטחה שנולדה לפני יותר מעשור
הסיפור של הבניין הרב תכליתי החל הרבה לפני טוקיו ופריז. כבר לפני יותר מעשור, במהלך ביקור של שרת הספורט דאז מירי רגב באימוני הנבחרת בווינגייט, עלה הרעיון להקים מבנה חדש ומתקדם שישרת מספר ענפי ספורט אולימפיים. המטרה הייתה ברורה: להעניק לספורטאי ההישג הישראלים תנאי אימון ברמה בינלאומית, בדומה למה שמקובל במדינות המובילות בעולם.
במשך שנים הרעיון הסתובב במסדרונות, אך בינואר 2020 הגיעה ההכרזה הרשמית. משרד התרבות והספורט הודיע בחגיגיות על תכנית להקמת מבנה רב תכליתי חדש במכון וינגייט, כזה שאמור היה להפוך לבית של הספורט ההישגי בישראל.
לפי ההודעה הרשמית, המבנה היה אמור לכלול שבעה עד שמונה אולמות אימון מתקדמים לענפים שונים, לצד מעטפת מקצועית שלמה לספורטאים: פיזיותרפיסטים, תזונאים, פסיכולוגים, חדרי התאוששות ומתחמי עבודה. הפרויקט, כך הוצהר אז, נבנה בהשראת מרכז פפנדל בהולנד, אחד המרכזים האולימפיים המתקדמים באירופה.
עלות הפרויקט הוערכה תחילה בכ-150 מיליון שקלים. שנה לאחר מכן, בינואר 2021, הגיע שר הספורט דאז חילי טרופר לביקור נוסף במכון וינגייט. יחד עם מנכ"ל המכון שי אברהמי הוצגו הדמיות חדשות ומפורטות של הפרויקט. באותו שלב כבר דובר על עלות גבוהה יותר - כ-162 מיליון שקלים.
לפי התכנון, המבנה היה אמור להשתרע על פני שטח של כ-16 אלף מ"ר ולכלול מתקנים עבור נבחרות ישראל בג'ודו, טאקוונדו, התעמלות מכשירים, התעמלות אמנותית וענפי כדור. אלא שמאז, הפרויקט כמעט ונעלם מהשיח הציבורי.
הפתרון הזמני שהפך לקבוע
במקביל לקידום התכניות, התקבלה החלטה להקים פתרון זמני עבור נבחרת ההתעמלות האמנותית לקראת אולימפיאדת טוקיו. כך נולד אוהל האימונים שהוקם מול אצטדיון האתלטיקה במכון וינגייט, בעלות של כ-6.5 מיליון שקלים.
באותם ימים, במערכת הספורט הדגישו שוב ושוב כי מדובר בפתרון מעבר בלבד, עד להשלמת הבניין הרב תכליתי. אלא ששש שנים מאוחר יותר, האוהל עדיין שם. מה שהיה אמור להיות זמני, הפך בפועל למתקן הקבוע של אחת הנבחרות המצליחות בישראל.
גורמים בספורט מספרים כי כבר בזמן הקמת האוהל היו מי שהזהירו שהפתרון הזול והמהיר יהפוך בפועל לתחליף ארוך טווח למבנה האמיתי. "היו כאלה שהתנגדו לאוהל, כי כנראה ידעו שאם יקימו אותו בעלות הנמוכה, לא נראה את הקמת האולם", אמר אחד מאנשי הספורט ל"היום". "ואכן עד היום זה המצב".
התחושות הללו נשמעות כיום ביותר ויותר מוקדים במערכת הספורט. בזמן שמדינות אחרות משקיעות מאות מיליוני אירו במרכזי אימון מתקדמים לענפים אולימפיים, בישראל עדיין מנסים להסביר כיצד נבחרת שזכתה בשתי מדליות אולימפיות נאלצת להתאמן במבנה ארעי.
גורם נוסף בעולם הספורט הישראלי, שביקר לאורך השנים במרכזי אימון ברחבי העולם, מתקשה להבין כיצד המצב נמשך. "במשך שנים אני מבקר במתקני ספורט ברחבי העולם ולפי מה שאני יודע, אין היום אף נבחרת התעמלות שמתאמנת בתוך אוהל כמו בישראל", הוא אומר.
לדבריו, הפער בין התנאים בישראל לבין הסטנדרט הבינלאומי בולט במיוחד בהתעמלות אמנותית. "זה ענף שדורש תנאים מאוד ספציפיים - גובה תקרה, תאורה, אקוסטיקה, תחושת מרחב, רצפה מותאמת. כשאת מתאמנת יום אחרי יום במקום שלא מדמה תחרות אמיתית, זה משפיע".
בענף מסבירים כי אחת הבעיות המרכזיות באוהל היא המבנה המעוגל שלו. המתעמלות מתרגלות במשך שעות לזריקות מדויקות של סרטים, כדורים, חישוקים ואלות, אך במבנה שאינו דומה לאולם סטנדרטי, תפיסת המרחב משתנה.
מעבר לכך, תנאי האקוסטיקה יוצרים הדהוד חריג שמקשה על עבודה עם מוזיקה וקצב, מרכיבים קריטיים בענף. לכך צריך להוסיף את תנאי מזג האוויר. למרות פתרונות מיזוג וקירור, אנשי מקצוע מספרים כי בעונות מסוימות קיימים פערים משמעותיים בין תנאי האימון באוהל לבין התנאים בתחרויות הגדולות באירופה.
המחיר המקצועי והכלכלי
המשמעות של הפערים הללו אינה רק מקצועית, אלא גם כלכלית. זוסמן עצמה הודתה כי הנבחרת נאלצת להקדים הגעה לתחרויות בחו"ל לפחות בשלושה ימים כדי להסתגל לתנאי האולמות. המשמעות היא עוד טיסות, עוד לילות בבתי מלון, עוד עלויות מחנות אימון והתאקלמות.
בפועל, המדינה מוציאה במשך שנים תקציבים נוספים כדי לפצות על היעדר אולם מתאים בישראל. "כפתרון זמני, אנחנו יוצאות ליותר מחנות אימונים בחו"ל", אמרה זוסמן. במערכת הספורט יש מי שטוענים כי בטווח הארוך, הכספים שמושקעים בהתאקלמויות, מחנות אימון ופתרונות עקיפים כבר היו יכולים לסייע במימון חלק מהפרויקט עצמו. ועדיין, למרות ההישגים וההבטחות, הבניין הרב תכליתי נותר תקוע.
מה מעכב את הפרויקט?
לאורך השנים נשמעו מספר סיבות לעיכובים. בין היתר דובר על מחלוקות תקציביות, שינויי ממשלות, חילופי שרים, סדרי עדיפויות משתנים וגם עלויות בנייה שעלו באופן משמעותי. גורמים במערכת הספורט טוענים כי הקורונה, שפרצה זמן קצר לאחר ההכרזה הרשמית ב-2020, פגעה בקצב קידום התכנית.
אחרים מצביעים על כך שהפרויקט פשוט לא זכה לעדיפות אמיתית ברמה הלאומית. "בישראל אוהבים להצטלם עם מדליות, פחות אוהבים להשקיע בתשתיות שנים לפני שהמדליה מגיעה".
התחושה בקרב רבים היא שהספורטאים ממשיכים להביא הישגים למרות התנאים, ולא בזכותם. וזה אולי הפרדוקס הגדול ביותר. ההתעמלות האמנותית הפכה לענף שמספק לישראל הישגים היסטוריים, ענף שמייצר עניין ציבורי, מודל לחיקוי עבור ילדות רבות ותדמית בינלאומית חיובית.
אבל בזמן שבמדינות אחרות הצלחות כאלה מובילות באופן טבעי להשקעה בתשתיות, בישראל עדיין מדברים על הדמיות ותכניות עתידיות.
השאלה הגדולה: האם לוס אנג'לס 2028 תגיע לפני האולם?
כעת, כשהעיניים כבר נשואות לאולימפיאדת לוס אנג'לס 2028, השאלה המרכזית היא האם גם הקמפיין האולימפי הבא יתנהל מתוך אותו אוהל. במערכת הספורט יודעים היטב שהקמת מבנה בסדר גודל כזה דורשת שנים של תכנון וביצוע. כל עיכוב נוסף מרחיק את האפשרות שהנבחרות האולימפיות של ישראל יזכו להתאמן במתקן החדש עוד לפני המשחקים הבאים.
בינתיים, המתעמלות ממשיכות לעבוד, לזכות במדליות ולהביא כבוד בינלאומי. אבל מאחורי ההצלחות, קשה להתעלם מהתחושה שמדינת ישראל עדיין לא הצליחה להעניק לאחת הנבחרות המעוטרות ביותר שלה את הדבר הבסיסי ביותר עבור ספורטאי עלית - אולם אימונים קבוע, מתקדם ומותאם.
וכך, יותר מעשור אחרי שהרעיון נולד, שש שנים אחרי ההכרזה הרשמית, ואחרי אינספור הבטחות והדמיות, נבחרת ההתעמלות האמנותית של ישראל עדיין מתאמנת בתוך אוהל. המדליות כבר הגיעו. האולם, לפחות בינתיים, עדיין לא.
ממכון וינגייט נמסר בתגובה: ״המבנה הרב תכליתי החדש הינו פרוייקט דגל של וינגייט העתיד להתפרס על 16,000 מ״ר בתקציב הקמה של 250 מיליון ש״ח. הפרוייקט מקודם כל העת על ידי המכון, אושר לפני מספר חודשים בוועדת התכנון של עיריית נתניה ונמצא כעת בהליך תכנון מפורט טרום יציאה למכרז קבלנים בחודשים הקרובים.
"מטבע הדברים, וינגייט ביצע הליך התאמה של תכולות הפרוייקט לצורכי האיגודים הרלוונטיים, מה שהשפיע על לוח הזמנים, אך בשום שלב הפרוייקט לא עוכב וקידומו מתנהל באופן סדור כל העת.
"יודגש כי אוהל ההתעמלות הקיים כיום משרת את הספורטאים באופן מיטבי, וממנו יצאה האלופה האולימפית לינוי אשרם עם מדליית הזהב ובנות הנבחרת עם מדליית הכסף, שהביאו רגעים אדירים של תהילה לענף ההתעמלות האומנותית ולציבור הישראלי.
"בניית הפרוייקט, שצפוייה בתוך שנתיים מסיום התכנון המפורט ומכרז הקבלנים, לא רלוונטית לתוכנית האימונים לקראת המשחקים האולימפיים בלוס אנג׳לס ואנו נפעל באופן הדוק יחד עם האיגוד כדי להבטיח את התנאים המיטיביים להכנות נבחרת ההתעמלות האומנותית לתחרויות״.
פנינו למשרד הספורט. עד כה לא נמסרה תגובה
