במשך השנים נבחרת ההתעמלות האמנותית של ישראל נחשבה לענף איכותי וחלק מהצמרת האירופית, אבל תחת המאמנת איילת זוסמן היא הפכה לכוח עולמי של ממש. עם קפדנות מקצועית, יצירתיות בלתי נגמרת ויכולת להכין ספורטאיות לרגעי השיא הגדולים ביותר, היא בנתה דור של אלופות קבועות על הפודיום.
כעת, כשהיא נדרשת פעם נוספת לבנות מאפס נבחרת קבוצתית צעירה, על זוסמן להמציא את עצמה מחדש - והיא בהחלט יודעת איך לעשות זאת, עם הפנים למשחקים בלוס אנג'לס 2028."אנחנו נמצאות עכשיו ממש לפני אליפות אירופה בבולגריה, אבל צריך להבין שכרגע אנחנו רק בתחילת הדרך מבחינת מה שאנחנו מסוגלות להציג כצוות", היא פותחת את הראיון המיוחד ל"היום".
"אני מניחה שעוד יהיו לא מעט שינויים בנבחרת, כמו גם בתרגילים ובדרגות הקושי. המתעמלות הן עדיין בוסר, ללא ניסיון משמעותי על המשטח הבינלאומי וללא החוסן המנטלי הנדרש ברמות האלה. אנחנו בונים אותן שלב אחר שלב".
ומה המצב בגזרת המתעמלות האישיות בנבחרת?
"רוב הבנות כבר הרבה יותר מנוסות. אני שמחה למשל שדניאלה מוניץ מצליחה להביא את הניסיון שלה לידי ביטוי. היא מביאה את עצמה לקצה כדי להציג ביצועים מצוינים בזמן אמת. לצידה יש את אלונה טל פרנקו. היא אמנם צעירה עכשיו באליפות אירופה, אבל כבר מנוסה ואני סומכת עליה. אלו שתי בנות שהוכיחו שהן לחלוטין ראויות להתחרות באליפות אירופה".
אבל לקמפיין עצמו, יש לך כאב ראש חיובי עם 5–7 בנות שיכולות להגיע רחוק.
"אני מברכת על כך. זה ברור שתחרות פנימית היא תמיד בריאה, דוחפת את כולן קדימה. היתרון הגדול שלנו הוא שמתעמלות ברמה כזו מתחרות זו בזו באותו אולם באימונים. במדינות אחרות אין את הפריבילגיה הזו".
איך זה משפיע על העבודה היומיומית שלך כמאמנת ראשית?
"עבורי זה כלי מצוין. כל אחת מהבנות יכולה להסתכל על חברותיה, לראות למה הן מסוגלות, ומתוך כך לאתגר את עצמה ולהעלות את הרמה שלה.
"בגדול, יש לנו עכשיו חמש מתעמלות אישיות בסגל. שתיים מהן היו פצועות, אבל ליאן רונה כבר חזרה לפעילות מלאה, ולאחר אליפות אירופה נבחן מחדש את תמונת המצב ונראה בדיוק איפה הדברים עומדים".
איך את מסבירה את זה ששוב מתעמלת בכירה כמו מיטל סומקין לא יוצאת לתחרות חשובה בגלל פציעה?
"הפציעה של מיטל היא לא רצינית, מדובר בשבר מאמץ. הרגשנו שזה יהיה מיותר לחלוטין להעמיס עליה בעיתוי הנוכחי, דבר שאולי היה מחמיר את המצב וגורם לה להחמיץ לאחר מכן את אליפות העולם - שהיא המטרה המרכזית.
"במיוחד כשיש לנו בנבחרת מתעמלות מצוינות שיכולות להוכיח את עצמן, יש לי כמאמנת הזדמנות לתת להן את הבמה, בזמן שמיטל תשמור על הרגל ותתאושש כדי להגיע בשיא הכוח לאליפות העולם.
"לפעמים, המנוחה הזו והיכולת לשמור על הגוף שלך הופכות אותך ליותר טוב בהמשך, וההחלמה בצורה הזו תהיה מהירה ונכונה יותר. מצב של לחץ ודחיקת הגוף לקצה לא תורם לבריאות של הספורטאי, ולכן להוריד ממנה את העומס עכשיו הייתה ההחלטה המקצועית הנכונה ביותר".
"מעצמה בענף"
"היום כל הנבחרות מרגישות שוות בין שוות", מסבירה זוסמן את השינוי בענף מאז שהיא נכנסה לתפקידה, "מאוד נעים להיכנס לאולם התחרות ולא להרגיש נחותה מאף אחת. כולן מכבדות אחת את השנייה, לומדות זו מזו. המטרה משותפת – כל אחת רוצה להגיע לגמר וכולן רוצות להשיג מדליה, אבל הדרך נעשית מתוך כבוד הדדי".
הפכנו למעצמה בענף?
"כן, הפכנו למעצמה, אבל יחד עם זאת, אנחנו מתחילות כרגע הכל מחדש. אם ניקח למשל את נבחרת ספרד, יש להן שלוש בנות בהרכב שהיו כבר באולימפיאדה. זה יוצר הבדל עצום בניסיון, במוניטין, ובדרך שבה את מביאה את עצמך למשטח ברגע האמת.
"אצלנו, לעומת זאת כל המתעמלות התחלפו, וזה משפיע כי יש חוסר ניסיון מובנה, אבל מצד שני אפשר להביא למשטח משהו חדש, בתולי ורענן, זה אתגר מרתק מאוד עבורנו כצוות".
איך אפשר להגדיר את מערכת היחסים שלך עם המתעמלות?
"יש בינינו דיסטנס ברור, ויחד עם זאת הדלת שלי תמיד פתוחה בפניהן. אני מאפשרת להן לגשת אלי בכל בעיה שעולה, אם הן צריכות לפרוק משהו שיושב עליהן, מפריע להן בלב. הבסיס ליחסים בינינו מורכב קודם כל מכבוד הדדי עמוק וממשמעת עצמית וקבוצתית גבוהה מאוד".
"נהנית מכל רגע"
"אני שמחה להגיד שאין לי החלטות מקצועיות שאני מתחרטת עליהן", מפתיעה זוסמן, "היו אמנם החלטות או סיטואציות שלא היו תלויות בי, כמו למשל חוסר בתחרויות בינלאומיות בתקופות מסוימות, אבל אין חרטות.
"עם זאת, אני כן יודעת שאם המתעמלות של נבחרת הג'וניור היו מתחרות בשנה שעברה באליפות העולם, היום היינו נמצאות במקום אחר לגמרי. חסר להן הניסיון הזה של במה גדולה, חסר להן זמן תחרות בזמן אמת. הן יכולות להריץ תרגילים באולם האימונים בארץ ולבצע אותם בצורה מושלמת, אבל תחרות רשמית בחו"ל זה סיפור אחר לגמרי".
מה הרגע הכי מרגש שהיה לך כמאמנת ראשית?
"ללא ספק, מדליית הזהב האולימפית עם לינוי אשרם. זה היה רגע שבו הבנתי שחלומות באמת מתגשמים, ושתודות לעבודה קשה מאוד ולאמונה גדולה - הכל אפשרי. לאחר מכן הגיעה המדליה האולימפית השנייה עם הנבחרת הקבוצתית בפריז, אבל אז לפחות כבר ידעתי איך ההרגשה הזו נראית".
ומה היה הרגע הכי קשה שלך עד כה בתפקיד?
"הפציעה של דריה אטמנוב ממש לפני אליפות העולם. היא הייתה מוכנה בצורה פנומנלית, כיוונו לשם בכל הכוח והמטרה הברורה הייתה לזכות במדליה. ואז, פחות מחצי שעה לפני שהיא הייתה צריכה לעלות למשטח - היא שברה את הרגל.
"זה היה רגע מורכב וכואב מאוד, לראות את המתעמלת שלך כשהחלום שלה בסכנה. לא ידענו אם היא תוכל להשתתף באולימפיאדה, אבל בסופו של דבר היא לא רק השתתפה, אלא סיימה חמישית בגמר. היא ספורטאית אדירה עם תעצומות נפש.
"באופן כללי, ברגע שילדה נשברת פיזית או מנטלית, זה קשה לי מאוד. נפילות הן חלק מהספורט, ועם כישלונות מקצועיים אני יודעת להתמודד מצוין כמאמנת, אבל ברמה האנושית והאישית - המקרה של דריה היה לי קשה בצורה יוצאת דופן".
עד כמה העבודה הזו דורשת ממך הקרבה אישית?
"אני בכלל לא מסתכלת על זה בצורה כזו. אני מגיעה בכל בוקר למקום עבודה שאני פשוט אוהבת בכל ליבי, עד כדי כך שלקרוא לזה 'עבודה' זה לפעמים מצחיק אותי. נכון, אנחנו עובדות קשה מאוד, ואני חשה אחריות עצומה על הכתפיים שלי, אבל אני נהנית מכל רגע, מהתוצאות, מהצוות המקצועי שלי שמוכיח את עצמו ומעל הכל מלראות את המתעמלות שלי מגשימות את חלומן".
יש משהו שאת מרגישה שעדיין חסר לכן כדי להצליח בגדול?
"חסר לנו אולם אימונים ייעודי ברמה גבוהה. כיום אנחנו מתאמנות במבנה של אוהל, וכשאנחנו מגיעות לאולמות התחרות הרשמיים בחו"ל מדובר בשמיים וארץ. בגלל הפער הזה, אנחנו נאלצות להגיע לתחרויות לפחות שלושה ימים קודם כדי להסתגל לתנאים. אנחנו עדיין מחכות לאולם משלנו.
"קשה מאוד להתאמן באוהל; האקוסטיקה בעייתית, והמבנה העגול שלו מקשה על הבנות להבין מבחינת המרחב איפה המכשיר שנזרק נמצא באוויר. כפתרון זמני, אנחנו יוצאות ליותר מחנות אימונים בחו"ל ומקדימות הגעות לתחרויות כדי שהבנות יתרגלו לאולמות האמיתיים.
"זה חיסרון משמעותי שאין בישראל אולם מותאם לנבחרת להתעמלות אמנותית, אבל אני חייבת לציין שמבחינת איגוד ההתעמלות והוועד האולימפי - אנחנו מקבלות את התנאים האופטימליים ביותר שניתן כדי להצליח".
יש בך עדיין את הרעב להביא עוד תארים?
"כל הזמן. אנחנו נמצאות בספורט תחרותי, והרעב הזה הוא חלק מהדנ"א שלנו. אפילו בינינו לבין עצמנו, בתוך הצוות, אנחנו תמיד בודקות בצחוק מי עשתה יותר צעדים. אנחנו פשוט אוהבות לנצח".
יש חלום מקצועי שעוד לא הגשמת?
"האמת היא שעוד לא הספקתי לחשוב על חלום רחוק, כי מיד בתום הסייקל האולימפי הקודם נכנסנו ישירות לעבודה קשה ובנייה לקראת משחקי לוס אנג'לס. הראש כולו שקוע בעשייה.
"אבל אם יש חלום אחד מיידי - זה האולם. שיהיה לנו בית אמיתי שהוא לא אוהל. המחסור באולם אימונים ראוי ומקצועי זה דבר שמפריע לי כמעט בכל יום. נכון שיש לנו בפנים חמישה שטיחים ויש לנו את הגובה הנדרש, אבל ברגע שיהיה לנו אולם קבע - זו תהיה אנחת רווחה עצומה עבור הענף כולו. אני חושבת שאחרי שתי מדליות אולימפיות, המדינה צריכה להעניק בית ראוי להתעמלות האמנותית בישראל".
