"הרגשתי עמוק בפנים שאני אמורה לייצג את ישראל"

כשהייתה בת חמש בלבד, מייקה דליגדיש ביקשה מהוריה מתנה אחת בלבד - שיעורי רכיבה על סוסים. את השיעור הראשון קיבלה בערב חנוכה, וזה הפך לרגע ששינה את חייה. היום, בגיל 35, היא הפכה לאחת הדמויות המרכזיות של הדרסאז' הישראלי בזירה הבינלאומית וייצגה את המדינה באליפות אירופה ובנבחרות גביע האומות.

כעת, אחרי שחזרה להתחרות חודשים ספורים בלבד לאחר לידת ילדה השני, השיגה יחד עם הסוס קרפה דיים את הקריטריון לאליפות העולם שתיערך באוגוסט באאכן שבגרמניה והיא מכוונת גבוה מתמיד לעבר אולימפיאדת לוס אנג'לס 2028. בראיון מיוחד ל"היום", היא מדברת על השורשים, הקאמבק, האימהות, והחלום הגדול.

מה הרגשת ברגע שבו הבנת שהשגת את הקריטריון לאליפות העולם?

"הקלה עצומה, אפילו לפני הגאווה. היו כל כך הרבה חודשים של עבודה, של חזרה הדרגתית, של בדיקות עם עצמי לגבי מה הגוף שלי מסוגל לעשות, כמה אני יכולה לדרוש מעצמי, וכמה נכון ללחוץ. אחרי לידה שנייה אי אפשר לקחת שום דבר כמובן מאליו.

"הייתי רק כמה חודשים בתוך החזרה שלי לאוכף, ולכן השתדלתי מאוד לא לבנות ציפיות לא מציאותיות. כל הזמן הזכרתי לעצמי שהמטרה הראשונה היא פשוט לרכוב כמו שאנחנו יודעים לרכוב בבית - רגוע, מדויק, בהרמוניה. המאמן שלי תמיד אומר לי שאם הרכיבה אמיתית ונכונה, הציונים כבר יגיעו. כשהבנתי שהשגנו את הקריטריון, הרגשתי שכל השעות, כל הכאב, כל הספקות - הכול התחבר לרגע אחד מאוד מיוחד. זו הייתה גם גאווה מקצועית, אבל גם גאווה אישית מאוד".

"ישראל היא חלק ממני"

מאחורי ההצלחות המקצועיות עומד גם סיפור אישי עמוק. סביה וסבתותיה משני צדי המשפחה הם ניצולי שואה מפולין ומאוסטריה, דוד-רבא שלה סייע בהצלת פליטים יהודים והבאתם לישראל בזמן המלחמה, והיא עצמה גדלה בבית ציוני, בילתה את הקיצים במחנה של תנועת יהודה הצעיר, הייתה פעילה ב-AIPAC  וביקרה בישראל לאורך כל ילדותה.

עד כמה חשוב לך הייצוג של ישראל?

"עבורי זה אף פעם לא היה רק לבחור דגל להתחרות תחתיו. גדלתי עם סיפורים על המשפחה שלנו באירופה, על ההישרדות, על הדרך לישראל, על הבחירות שהם נאלצו לעשות כדי לבנות חיים חדשים. גם כילדה שגדלה בארה"ב, ישראל תמיד הייתה נוכחת בבית שלנו. דיברנו עליה, ביקרנו שם, היו לנו בני משפחה שם, והרגשתי שזה חלק ממני בדיוק כמו המקום שבו נולדתי.

"כשקיבלתי את ההחלטה להתחרות בזירה הבינלאומית, אפילו לא הייתה לי התלבטות. הרגשתי עמוק בפנים שזה מה שאני אמורה לעשות. אני גם מאוד אוהבת את הרעיון שספורט יכול לחבר בין אנשים מכל העולם, ושהדרך שלי לייצג את ישראל יכולה ליצור משהו חיובי".

מה הייתה המטרה שלך?

"רציתי לעזור לבנות משהו גדול יותר מקריירה אישית. כמובן שלכל ספורטאי יש חלומות אישיים, אבל מבחינתי היה חשוב לא רק להתחרות, אלא לעזור ליצור נוכחות ישראלית אמיתית בענף הדרסאז'.

"כשהתחלתי לא הייתה כמעט מסורת ישראלית בענף ברמה הזאת והרגשתי שיש כאן הזדמנות לעזור לבנות יסודות. החלום שלי תמיד היה לעזור לבנות נבחרת חזקה, עם עומק, עם המשכיות, ועם עתיד".

איך את רואה את ההתפתחות של ענף הרכיבה בישראל בשנים האחרונות?

"אני באמת חושבת שההתפתחות הייתה מדהימה. כשאני מסתכלת על מה שקורה היום לעומת לפני עשר שנים, רואים הרבה יותר מודעות, הרבה יותר מקצוענות, והרבה יותר אמונה שאפשר להיות חלק מהבמה הבינלאומית.

"ההתאחדות עושה עבודה נהדרת, יש יותר השקעה, יותר אנשים שמוכנים לחלום בגדול, ואני חושבת שזה רק תחילת הדרך. אם ההצלחה שלי יכולה לעזור אפילו לעוד ילד או ילדה בישראל להבין שגם בענף קטן אפשר להגיע רחוק, אז מבחינתי כבר עשיתי משהו חשוב".

"סבלתי מדיכאון אחרי לידה, הרגשתי שהכל השתנה"

עד כמה הקאמבק שלך אחרי שתי לידות הוא הישג שאת גאה בו?

"אני חושבת שזה אולי ההישג שאני הכי גאה בו בחיים שלי. הילד הראשון שלי בשנת 2020 עברתי ניתוח קיסרי. זה קרה בדיוק בתקופה מאוד רגישה, אחרי שכמעט השגתי את הקריטריון האולימפי, ובמקביל העולם היה בתוך מגפת הקורונה.

מעבר להתאוששות הפיזית, סבלתי גם מדיכאון אחרי לידה וחרדות, ובכנות - היו ימים שלא ידעתי איך אחזור להיות מי שהייתי. לא רק כרוכבת, אלא גם כאישה. הייתי מסתכלת על החיים שלי ומרגישה שהכול השתנה. הגוף שונה, האנרגיה שונה, סדרי העדיפויות שונים, והביטחון העצמי נפגע. זה היה מסע מאוד מורכב".

מה השתנה אחרי הלידה השנייה?

"הפעם הגעתי מוכנה. אולי לא לכל דבר, אבל בהחלט הרבה יותר מודעת לעצמי. ידעתי שאני חייבת להקיף את עצמי באנשים הנכונים. יש לי בעל מדהים שתומך בי בלי תנאים, צוות נהדר באורווה, חברה הכי טובה שנמצאת שם בשבילי בכל רגע, ומטפלת בילדים שכבר הפכה למשפחה.

"מבחינה פיזית, אחרי שני ניתוחים קיסריים, אני עובדת עם פיזיותרפיסטים, עם מאמן, ועם אנשי מקצוע שמוודאים שהגוף שלי יכול לעמוד בדרישות של הספורט הזה. אבל השינוי הגדול באמת היה מנטלי. אני הרבה יותר חזקה היום, הרבה יותר יודעת לשים גבולות, להבין מה חשוב באמת, ולא לבזבז אנרגיה על דברים שלא מקדמים אותי".

היו רגעים שבהם הרגשת שאולי לא תחזרי לרמה הזאת?

"אחרי הילד הראשון, בהחלט כן. השוויתי את עצמי כל הזמן לספורטאיות אחרות. ראיתי אותן ממשיכות בקצב מטורף, עובדות בלי לעצור, וחשבתי שלעולם לא אצליח לחזור להיות שם.

"לא יכולתי לרכוב על אותו מספר סוסים ביום, לא יכולתי להיות זמינה לכל לקוח, לא יכולתי לעבוד מסביב לשעון כמו פעם. וזה ממש אכל אותי מבפנים. היום אני כבר לא מרגישה ככה. היום אני מבינה שהצלחה לא נמדדת בכמה שעות עבדת או כמה עשית ביום, אלא באיכות, במיקוד, וביכולת להיות נוכחת באמת במה שאת עושה".

"החלום האולימפי – אפשר להגיע אליו"

איך מאזנים בפועל בין אימהות, זוגיות וספורט ברמה עולמית?

"אני לא חושבת שיש יום שבו זה לא אתגר. זה ממש איזון יומיומי. בכל בוקר אני מסתכלת על הלו"ז ושואלת את עצמי - מה אני יכולה לעשות היום, מה הגוף שלי מאפשר לי, מה הילדים צריכים ממני, ואיפה אני יכולה להיות הכי טובה.

"הילדים שלי הם חלק מהמסע הזה. הבן שלי כבר טייל איתי בכל העולם לתחרויות ואימונים, וגם הבת שלי כבר גדלה בתוך האורווה. בסוף השבוע האחרון היא ישנה בעריסה בתוך חדר הציוד בזמן שהתחריתי. אני חושבת שבמקום להפריד בין העולמות, למדנו לשלב ביניהם. וזה הפך את הכול להרבה יותר יפה".

ולוס אנג'לס כבר בראש?

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

"בהחלט. מאוד. העובדה שהאולימפיאדה תהיה בלוס אנג'לס נותנת לי המון מוטיבציה. יש לי שם גם משפחה, כך שזה מרגיש אפילו יותר אישי. אאכן היא מבחינתי המבחן האמיתי הראשון בדרך לשם. השותפות שלי עם קרפה דיים עדיין חדשה יחסית, ואנחנו ממשיכים ללמוד אחד את השנייה בכל יום. אם נמשיך להתקדם כמו שאנחנו מתקדמים עכשיו, אני באמת מאמינה שהחלום האולימפי הוא משהו שאפשר להגיע אליו".