המספרים המלאים: כמה עולה לגדל ספורטאי אולימפי בישראל?

ילד או ילדה שרוצים להפוך לספורטאים אולימפיים, סוחפים את כל המשפחה לדרך חיים תובענית במיוחד. מאחורי כל אחד מהם יש סיפור מורכב של התמדה, משאבים מוגבלים וגם לא מעט מזל, לעיתים. בסופו של דבר, הם נדרשים לעמוד בשורה ארוכה של פרמטרים כדי להפוך את החלום לאפשרי.

זה מתחיל בכישרון שמזוהה אצל הילדים בענף מסוים כבר בגיל בית הספר היסודי, אבל המעבר מחוג בסיסי למסגרת של דרישות גבוהות הוא מהיר מאוד. מספר האימונים גדל, רמת המקצוענות עולה, ומתחביב - הספורט הופך למרכז החיים.

בשלב הזה גם נכנסים הפערים הגיאוגרפיים והכלכליים לתמונה. ספורטאי שגדל במרכז הארץ נהנה בדרך כלל מנגישות גבוהה יותר למתקנים, מאמנים ותחרויות. לעומתו, ספורטאי מהפריפריה נדרש לא פעם לנסיעות ארוכות, לעיתים יומיומיות, רק כדי להגיע לאימון ברמה מספקת. ההבדל הזה, עם השנים, משפיע באופן ישיר על סיכויי ההצלחה.

גם הענפים עצמם משחקים תפקיד מכריע, כיוון שחלקם דורשות הוצאות יקרות יותר על ציוד, מחנות אימון בחו"ל או השתתפות תכופה בתחרויות בינלאומיות. מובן שיש גם ענפים נגישים יותר כלכלית, אך לעיתים עם פחות תמיכה מערכתית, ההזדמנויות להתקדם פוחתות - לא כל כישרון מתחיל מאותה נקודת פתיחה.

גם גודל האגודה והמערכת התומכת סביב הספורטאי משפיעים מאוד. אגודות גדולות ומבוססות יכולות להציע מעטפת מקצועית רחבה יותר - מאמנים, פיזיותרפיסטים, ליווי מנטלי ותמיכה לוגיסטית. באגודות הצנועות יותר, לעיתים אותו ספורטאי נדרש "להשלים פערים" בעצמו או בעזרת המשפחה שלו.

המשימה של ההורים

אחד האתגרים הראשונים והמשמעותיים הוא הזמן. יום טיפוסי של ספורטאי צעיר כולל בית ספר, שיעורי בית, אימון או שניים, ולעיתים גם אימוני כושר משלימים. זה אומר ימים שמתחילים מוקדם בבוקר ומסתיימים בשעות הערב המאוחרות. חיי חברה, בילויים ואפילו מנוחה נדחקים הצידה. לא כל ילד מסוגל להתמודד עם עומס כזה לאורך זמן. לצד זאת, הקושי האמיתי מתחיל דווקא מחוץ לאולם ההתעמלות או הבריכה - בבית.

כשהחלום נשען על המשפחה בישראל, חלק גדול מהנטל נופל על ההורים. זה מתחיל בהסעות, ממשיך במימון, אבל בעיקר נשען על תמיכה יומיומית בלתי פוסקת. לא במקרה, כמעט מאחורי כל ספורטאי מצליח עומדים הורים עם פניות להיות גם נהגים, מנהלים, פסיכולוגים ולעיתים הספונסרים הראשונים.

היכולת של ההורים להיות שם היא גורם מהחשובים ביותר. זה לא רק עניין כלכלי, אלא גם רגשי: היכולת להכיל אכזבות, לתמוך ברגעי משבר ולשמור על איזון בין דחיפה להישגיות לבין שמירה על הילד. לא כל ילד זוכה למעטפת כזו.

ברוך שפירא, מאמן "אתלטי הנגב" ואחת הדמויות הוותיקות בענף, מחדד את הנקודה הזו: "ילד מוכשר - בג'ודו, באתלטיקה או בכל ענף אחר - חייב גב משפחתי. אם אין הורה שדוחף, תומך ולעיתים גם מסוגל לעזור כלכלית, הוא פשוט לא יגיע רחוק. זו עובדה. רוב ההישגים האולימפיים שלנו לא הגיעו ממערכות חזקות שתמכו מההתחלה, אלא ממשפחות שבהן אחד ההורים לקח את זה על עצמו".

ועדיין, גם למשמעות הכלכלית יש משקל כבד. אימונים מקצועיים, ציוד, מחנות אימון ותחרויות בארץ ובחו"ל, כל אלה מצטברים לסכומים גבוהים מאוד לאורך השנים. ממשפחות רבות זה דורש ויתורים משמעותיים: פחות חופשות, לוותר על הוצאות אחרות, ולעיתים גם שינוי באורח החיים כולו.

"קודם כל אימונים"

הפערים שמתחילים מוקדם בקריירה רק הולכים וגדלים, וגם מערכת החינוך לא תמיד מצליחה לעזור להדביק את הקצב. אמנם קיימות מסגרות לספורטאים מצטיינים, אך הן מוגבלות ולא נותנות מענה לכולם. רבים נאלצים לתמרן בין דרישות לימודיות מלאות לבין עומס אימונים כבד - שילוב שלא תמיד מצליח.

עם השנים, האתגרים רק מתחדדים. פציעות, לחץ תחרותי, ציפיות הולכות וגדלות, כל אלה מציבים קושי פיזי ומנטלי כאחד. לא מספיק להיות מוכשר, צריך גם חוסן נפשי, יכולת להתמודד עם כישלונות והתמדה.

לירן וקנין, מנהל ענף השחייה בא"ס רמת השרון, מדגיש כי למרות הכל, הבסיס נשאר פשוט: "קודם כל אימונים - כל השאר זה תוספות. אנחנו מתחילים מהאימונים, זה הבסיס. לא כולם חייבים פסיכולוג ספורט ולא כולם חייבים תזונאית - זה נכנס רק כשיש צורך".

אלא שהמציאות בשטח מורכבת בהרבה. וקנין מוסיף: "בתור אגודה קטנה אין לי תזונאית, פיזיותרפיסט או פסיכולוג ספורט כחלק מהמערכת. ההורים צריכים לשלם על זה. ואם אין להם - אין לי דרך לעזור. התוצאה היא פערים הולכים וגדלים בין ספורטאים. יש כאלה שהולכים לתזונאית פעם בחודש, ויש כאלה פעם בחצי שנה. יש כאלה עם פסיכולוג ספורט קבוע, ויש כאלה שלא מגיעים לזה בכלל".

גם העלויות הישירות אינן מבוטלות, מסביר וקנין: "ילד משלם היום בממוצע בערך 1,100 שקל בחודש רק על השחייה - זמן בריכה. זה עוד לפני מחנות אימון, ציוד ותחרויות". שפירא מוסיף זווית רחבה יותר על הפערים המערכתיים: "זה לא כמו בכדורגל או בכדורסל. שם הדברים הרבה יותר פשוטים, ובסוף גם יש כסף גדול. באתלטיקה זה עולם אחר לגמרי".

לדבריו, גם כאשר האגודות עושות מאמצים להנגיש את הספורט, הפער נשאר: "אצלנו ילד עד גיל 16 משלם בערך 450 שקל בחודש, אבל בפועל חצי משלמים הרבה פחות, כי אנחנו עובדים עם אוכלוסיות מורכבות. אבל זה רק הבסיס".

המספרים שהוא מציג ממחישים את היקף ההשקעה: "לגדל ספורטאי מגיל 13-12 עד לרמה הגבוהה בגיל 22, מדובר על סדר גודל של 250-200 אלף שקל להשקעה באתלט אחד".

הפוטנציאל והשדרוג

התחרות עצמה הופכת לאכזרית יותר ככל שהרמה עולה. מספר הספורטאים קטן, הקושי עולה, והמרווח לטעויות מצטמצם. הדרך לנבחרת הלאומית, ומשם לאליפויות עולם או לאולימפיאדה, היא מסלול סינון קשוח שבו לא תמיד הטוב ביותר שורד - אלא זה שמצליח להחזיק מעמד.

יש גם רגעים שמחזיקים את המערכת כולה. ניצחון ראשון, שיפור שיא אישי, זימון לנבחרת - כל אלה מייצרים תחושת משמעות ומזכירים למה כל המאמץ הזה שווה.

גם למאמנים יש תפקיד קריטי במסע הזה. מעבר לפן המקצועי, הם לעיתים דמויות מעצבות שמלוות את הספורטאי לאורך שנים. הקשר הזה יכול להיות ההבדל בין התמדה לפרישה.

שני הרשקו, מאמן העל של נבחרת הג'ודו, מציג מודל מעט שונה, כזה שמנסה לצמצם את הפערים דרך מערכת מובנית: "זה מתחיל כבר מהאקדמיה, ממשיך דרך הקדטים והג'וניור, עם אותה אסטרטגיה. יש לנו מעין 'דלת מסתובבת' - ספורטאי יכול לצאת ולהיכנס, אבל מי שמראה פוטנציאל, אנחנו מעלים אותו".

לדבריו, היתרון הגדול הוא היכולת לזהות כישרונות מוקדם: "יש לנו אפשרות כבר בגיל צעיר לסמן ספורטאים ולתת לחלק מהם מעטפת מלאה כמו של ספורטאי אולימפי - עוד לפני הישג משמעותי. מבחינתי אין גיל להצלחה. אתה יכול להצליח בגיל צעיר וגם בגיל מבוגר. ברגע שאנחנו מזהים פוטנציאל גדול, אנחנו יודעים לעשות להם שדרוג מהיר".

גם בהיבט הכלכלי, הרשקו מתאר מודל שונה יחסית לענפים אחרים: "ככל שהם במסגרת הנבחרת, הם מקבלים מעטפת רחבה - טיסות, צוות רפואי, פסיכולוגיה ותזונה. זו מעטפת של ספורטאי אולימפי".

עם זאת, גם כאן יש מדרג ברור, מסביר הרשקו: "לא כולם מקבלים הכל. יש מימון מלא ויש מימון חלקי. מי שלא מוביל בקטגוריה לא יקבל את אותה תמיכה". ואכן, הספורטאים המובילים זוכים בהשקעה משמעותית. "מדובר בסדר גודל של כ־50 אלף שקל לספורטאי צעיר בשנה, בעיקר על מחנות אימונים ותחרויות", מסביר הרשקו.

לצד המודלים השונים, המציאות הישראלית עדיין מורגשת - תשתיות לא אחידות, מחסור במתקנים ותלות גבוהה ביציאה לחו"ל כדי לצבור ניסיון. שפירא מתאר זאת בצורה חדה: "התקציבים אצלנו קוצצו דרמטית. פעם קיבלנו סביב 250 אלף שקל בשנה, היום בערך 65 אלף. זה לא מכסה אפילו נסיעות ותחרויות".

ובכל זאת, למרות הקשיים, יש משהו ייחודי במסע הזה בישראל. הקהילה הספורטיבית לעיתים קרובה יותר, תחושת הייצוג הלאומי חזקה, ויש מקרים שבהם הקושי מייצר חוסן יוצא דופן.

לגדל ספורטאי אולימפי בישראל זו משימה מורכבת שמושפעת ממיקום גיאוגרפי, מצב כלכלי, סוג הענף, איכות המעטפת - ובעיקר, מהיכולת של משפחה שלמה להתגייס לחלום אחד. זהו מסע שלא מתחיל בקו הזינוק ולא מסתיים במדליה. עבור מי שבוחר ללכת בו, מדובר בדרך חיים תובענית, לא שוויונית ולעיתים אכזרית - אבל גם כזו שמייצרת רגעים וסיפורים אנושיים יוצאי דופן.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות