סופרבול 60, שהתקיים בשני לפנות בוקר (שעון ישראל) ובו הביסה סיאטל סיהוקס את ניו אינגלנד פטריוטס בתוצאה המשקרת 13:29, היה משחק פוטבול מעפן. אם אתם חובבי ספורט, אין סיכוי שזה מפתיע אתכם. די נדיר שבגמרים אנחנו זוכים לראות משחק שהוא גם אובייקטיבית מצוין, אבל זה גם חלק ממה שיפה בספורט - אנחנו לא צריכים בהכרח את הרמה הכי גבוהה כדי להתחבר, להתרגש, ולזכור. רק תשאלו כל אוהד כדורגל ישראלי.
אלא שהפעם, הסיבה המרכזית שגמר ה-NFL היה משחק משעמם ברובו לאו דווקא קשורה לגודל המעמד. אמנם כן, דרייק מיי - הקוורטרבק הצעיר של הפאטס, שסיים עונה שנייה מזהירה בה הגיע למקום השני בבחירות ל-MVP, נתן את המשחק הכי גרוע שלו העונה, ובהחלט נראה היה כמי שגודל האירוע הכביד עליו.
הקו ההתקפי שלו היה, כהרגלו, חלש - הוא הופל בסאק 6 פעמים - ובעצמו פספס כמה מסירות ש-QB ברמתו משחיל בדרך כלל בלי בעיה. בשלושת הרבעים הראשונים, בהם עמד על בקושי 50% השלמה (הוא הוביל את הליגה עם 72% העונה), מיי והפאטס היו גרועים במיוחד עם 0 נקודות על הלוח (פיגור שהפך ל-19:0 בפתיחת הרבע האחרון). המספרים שהוא סיים איתם - 27 מ-43 ל-295 יארד ו-2 מסירות לטאצ׳דאון - רחוקים מלספר את הסיפור. 2 המסירות שלו שנחטפו והפאמבל שאיבד עוזרים קצת ליישר את התמונה.
אבל זה שאלופי ה-AFC היו חלשים בסופרבול של עונת 2025, כאמור, זו לא הפתעה מרעישה. ה-AFC היה באופן די ברור חלש יחסית העונה - השושלת (הנוכחית לפחות) של קנזס סיטי הגיעה לסיומה עם מאזן 11:6 איום, כשגם הקוורטרבק ההיסטורי שלה, פטריק מהומס, וגם חבריו לצמרת העמדה כיום, למאר ג׳קסון (בולטימור) וג׳וש אלן (באפלו) לא היו בשיאם.
אם עקבתם אפילו לדקה אחת העונה, אז לבטח שמעתם כבר שדרכה של ניו אינגלנד לגמר הייתה אחת ה״קלות״ אי פעם. זה התחיל כבר בעונה הרגילה, בה קיבלה את אחד מלוחות הזמנים הקלים בהיסטוריה, והמשיך עד הגמר מול יריבות פצועות. וכל מי שאמר שההישג של להגיע לגמר טיפה משקר, צדק. אמנם במשחק גמר אחד ״הכל יכול לקרות״, אבל הפעם ה״הכל״ הזה פשוט לא קרה. וזה פשוט היה משחק בין קבוצה לא מספיק טובה, לבין קבוצה שעדיפה עליה משמעותית.
נקמה אחרי 11 שנה
וזו סיאטל של 25 - לא רק קבוצה עדיפה משמעותית על הפאטס, אלא הקבוצה הכי טובה בפוטבול. ומכאן, אלופה ראויה, גם אם לא אחת שתיחקק בזיכרון כהיסטורית או משהו כזה. היו לה הזדמנויות לגמור את הסופר בול הזה בתוצאה שכן תהדהד - זה היה מאוד קרוב לתבוסה היסטורית - אבל הרבע האחרון היה בעיקר גארבג׳ טיים, ואחרי שהסיהוקס עלו ל-0:19 אפשר היה להבין את ירידה המתח, בייחוד אצל ההגנה, שהייתה באופן עקבי הכי טובה העונה בליגה.
מה שכן נזכור מסופרבול 60 זה לפחות שתי קשתות עלילתיות שהתעקמו לכיוון הצדק. האחת היא, כמובן, הנקמה של סיאטל על הפאטס, זכר לגמר מלפני 11 שנה בו מהלך מסירה טיפשי להחריד של הסיהוקס הסתיים בחטיפה וניצחון דרמטי של ניו אינגלנד בתום קאמבק של 0:14 ברבע האחרון. אמנם לא הייתה כאן לא את הדרמה של אז ולא את התבוסה שזו הייתה יכולה להיות, אבל לא נראה שאף סיהוק יבכה על זה.
לא ראו את זה מגיע
והשנייה קשורה כל כולה לסם דארנולד, הקוורטרבק של האלופה, כי עצם המשפט הזה - ״סם דארנולד, הקיובי של אלופת ה-NFL", הוא חתיכת טוויסט בעלילה. דארנולד, שנבחר שלישי בדראפט של 2018 על ידי ניו יורק ג׳טס, היה עד לא מזמן בדיחה.
מי שנלקח לפני אותם אלן וג׳קסון (שהספיקו לזכות בשלושה פרסי MVP משותפים) נכשל כמובן בג׳טס, המשיך משם לתקופה גרועה נוספת בקרוליינה, הפך לשחקן ספסל בעונתו השישית כשהצטרף לסן פרנסיסקו ולאחר מכן התאושש ונתן עונה מצוינת אשתקד במינסוטה - אבל גם זה לא הספיק לו כדי לקבל שם חוזה חדש.
אז סיאטל נתנה לו את הכסף (100 מיליון דולר ל-3 שנים), והמושכות, והוא החזיר לה בדיוק במה שקבוצה מהסוג הזה צריכה - קוורטרבק צפוי, יציב ואחראי, שגם מסוגל להשלים כל מסירה על המגרש ולספק הופעות גדולות מדי פעם. העובדה שהוא התאושש מהטראומה שחווה בג׳טס, שכללה הפסד לאותה ניו אינגלנד לאחריו אמר שהם ״גרמו לו לראות רוחות רפאים״ - בציטוט שדבק בו מאז - והפך לאולסטאר פעמיים רצוף, שסיים עונה במאזן 3:14 בפעם השנייה ברציפות, ושהוא עכשיו אלוף, היא תפנית שאף אחד לא ראה מגיע.
מלבד אולי בניו אינגלנד. בכל זאת, אחרי שבימים האחרונים גם מאמנה האגדי ביל בליצ׳ק וגם הבעלים רוברט קראפט נדחו מכניסה להיכל התהילה כנראה כזכר לשערוריות מחוץ למגרש שהיו מעורבים בהן, להפסיד בגמר ל-QB שנבחר על ידי הג׳טס זה אקורד סיום די הולם. אז כן, זה לפעמים לוקח זמן, אבל אם צריך לזכור דבר אחד שהופיע בסופרבול הזה, זה קארמה.
