זה לא היה סתם משחק טניס. זה היה חג, חזרה הביתה אחרי שנתיים וחצי שבהן ישראל נאלצה להסתפק בצפייה מרחוק, ללא משחקים על אדמתה בגלל המלחמה. הארנה בנתניה, שמתפרסת על פני אלפי כיסאות, הייתה מלאה כמעט עד אפס מקום, והאווירה שנוצרה כבר בשעות שלפני ההתמודדות הייתה מלאת ציפייה.
שעה לפני הפתיחה הרשמית, ההתרגשות כבר ניכרה בכל פינה. הקהל התאסף בכניסות, צילם והתרפק על השחקנים האהובים עליו בעבר ומצב הענף כיום. ילדים קטנים הגיעו עם מחבטי טניס וחיפשו את ההזדמנות לסלפי עם הגיבורים שלהם, מבוגרים, שחלקם זוכרים את ימי השיא של טניס ישראלי בעבר, התעקשו להגיע מוקדם כדי לספוג את האווירה.
האיגוד מצידו עשה מאמץ ניכר להעניק לאירוע אווירת חג אמיתית: באולם הוקמו עמדות איפור צבעוניות לילדים ולמשפחות, די ג'יי קצבי דאג למוזיקה שהרימה את הקהל ושמרה על אנרגיה גבוהה ביציעים, ודגלונים חולקו לצופים.
תחנת כוח של רגש
אבל זה לא רק הקהל. השחקנים הצעירים עמית ולס ואופק שמינוב, חלקם בפעם הראשונה מתמודדים מול קהל כזה, נראו גם הם נרגשים. הם צחקו, התבדחו ביניהם לפני החימום, החליפו מבטים עם הקפטן יוני ארליך, שבזמן שרבים צופים בטניס הישראלי כצופים חיצוניים, הוא ראה ודעתו נגעה בכל מה שקורה על המגרש. ארליך, שבעברו שיחק בגביעי דייוויס ונשא את דגל ישראל בגאווה, צפה בריכוז אך גם לא הסתיר את החיוך כשהבחין בעיני השחקנים הצעירים בוהקות מהתרגשות.
האווירה בארנה הייתה כמו תחנת כוח של רגש. עם כל נקודה, הקהל קפץ, עמד על רגליו, שר את שמות השחקנים וצעק עידוד בקול רם שחזר אין סוף על 'אל אל ישראל'. הקהל ידע שכל נקודה חשובה, וכל משחק משנה את מצב הרוח של כולנו. אבל יחד עם זאת, היה שם רגע של הקלה - הזמן כאילו עמד מלכת, והמחשבות על הקשיים של השנים האחרונות נמסו לרגע. כאן, בתוך הארנה, הייתה רק ההתרגשות, הרעש, והכוח של ספורט שמחבר בין אנשים.
העידוד לא היה רק קולות. הוא היה במבטי הבנים והבנות שרצו לחקות את השחקנים, במילים שנאמרו מהיציעים, בכל לחיצת יד ובכל חיבוק קטן. אפילו השחקנים הצעירים, שנכנסו עם לב פועם, מצאו עצמם מחייכים אל הקהל וחוזרים עם אנרגיה כפולה. ארליך, שבמהלך השנים למד לזהות מתי שחקן צריך חיזוק, הסתובב בין הנקודות, לוחש עצות קטנות, והעביר את התחושה שהקהל איתם, לא משנה מה.
בפינה אחרת של הארנה, אפשר היה לראות הורים מביטים בילדים שלהם, מחבקים, מתרגשים, ויודעים שהיום הזה יישאר בזיכרון שלהם לתקופה ארוכה. הצופים שהתגעגעו למגרש נראו מרותקים לכל מהלך, נושמים את כל הנקודות כאילו היו שלהם. זה לא היה רק משחק טניס, זו הייתה חוויה קולקטיבית, חגיגת ספורט שמזכירה לכולם מה באמת משמעותי - רגעים של אחדות, שמחה והתרגשות.
לא היה ספק שהחזרה של גביע דייוויס לישראל היא הרבה יותר מאירוע ספורט. היא סימנה חזרה לחיים הרגילים, לתקווה, ולתחושת הבית. הארנה בנתניה לא רק שמלאה עד אפס מקום - היא התפוצצה ברגש, בהתרגשות ובגאווה ישראלית שאי אפשר למדוד במספרים.
ואם משהו היה ברור לכולם, מהשחקנים הצעירים ועד הקפטן הוותיק, זה שהיום הזה לא ישכח במהרה. זו הייתה חוויה של רגעים קטנים וגדולים, של צחוק ודמעות, של דפיקות לב משותפות. גביע דייוויס חזר, והקהל, כאילו ידע מראש, קיבל את פניו בחיבוק לוהט - חם, מלא אהבה, והכי חשוב, ביתי.
ומה עם הטניס?
והיה גם טניס. המפגש נפתח עם שני משחקי יחידים, כאשר המדורגים הבכירים בכל נבחרת פגשו את המדורגים מספר 2. המשחק הראשון פגש עמית ולס (873) את אדאס בוטווילאס (277) והפסיד (3)7:6, 6:0, ומיד לאחר עלו אופק שמינוב (1212) מול ויליוס גאובאס (129) כשהישראלי הפסיד 6:0, 6:4.
זהו מפגש ראשון אי פעם בין שתי הנבחרות. נבחרת ישראל מגיעה לאחר הפסד לקנדה בחודש ספטמבר האחרון, בעוד שליטא מגיעה עם רוח גבית לאחר ניצחון על בנין. מדובר במפגש קריטי במיוחד, שיקבע איזו נבחרת תשרוד בבית 1 העולמי. ביום השני, מחר, יתקיים תחילה מפגש הזוגות שלישראל צפויים לעלות דניאל צוקרמן עם שמינוב ואילו לאחריו יעלו המדורגים הבכירים בכל נבחרת ולסיום, המשחק של המדורגים מספר 2.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו