מה שהפך את ג'ייסון בלמונטה לדמות יוצאת דופן הוא סגנון הזריקה: בזמן שכל עולם הבאולינג חונך על זריקה ביד אחת ואחיזה בשלושת החורים, בלמונטה זרק מאז שהיה ילד עם שתי ידיים. לא כטריק ולא כהצגה, אלא מתוך אינטואיציה. התוצאה היתה כדור עם יותר סיבוב, יותר כוח ושליטה גבוהה יותר בזווית הפגיעה בפינים.
בתחילת הדרך הקהילה התקשתה לעכל את זה. היו מי שטענו שמדובר ביתרון לא הוגן. אחרים האשימו אותו ברמאות. אפילו חוקי המשחק עברו התאמות שנועדו להתמודד עם הסגנון החדש. אבל עם השנים התברר שהבעיה לא היתה בשיטה, אלא בפער.
אף אחד לא הצליח לשחזר את הדיוק, העקביות והשליטה של בלמונטה. כיום יש יותר שחקנים צעירים שמנסים לזרוק בשתי ידיים, אבל מעטים בלבד מצליחים באמת. הסגנון דורש קואורדינציה, כוח ותחושת משחק שלא נרכשים ביום אחד.
בלמונטה עצמו הפך לסוג של מדד. מי שמנסה לחקות אותו מגלה מהר מאוד שהחיקוי לא מספיק. המטרה הבאה שלו ברורה: להפוך באופן רשמי ובלתי מעורער לשחקן הבאולינג הגדול בכל הזמנים - לא רק דרך תארים, אלא דרך ההשפעה.
בלמונטה לא רק ניצח משחקים, הוא שינה את הדרך שבה חושבים על המשחק. בפעם הבאה שתעמדו במסלול עם כדור ביד, יש סיכוי שתנסו לרגע לשלב יד שנייה. גם אם זה ייגמר בכדור שנופל לתעלה, תזכרו שמכאן התחילה אחת המהפכות הכי שקטות בספורט.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו