בסוף השבוע הקרוב יתרחש בארנה בנתניה אירוע שטומן בחובו הרבה יותר משמעות ממשחק טניס. מפגש גביע דייוויס בין ישראל לליטא, מול קהל ביתי ובאולם ישראלי, הוא עוד אבן דרך בתהליך האיטי, השברירי ולעתים המפתיע של חזרת הספורט הישראלי לשגרה. שגרה זהירה, לא מובנת מאליה, אחרי מעל שנתיים של חוסר ודאות מתמשך, שנולד במלחמה בעזה והמשיך לאיומים, מתיחות והסלמה מול איראן, גם בימים אלה.
מאז אוקטובר 2023 הפך הספורט הישראלי, כמו החברה כולה, למשהו אחר. לוחות זמנים התפוררו, אירועים בוטלו ברגע האחרון, נבחרות נאלצו לארח בחו"ל, ומארגנים בינלאומיים העדיפו להתרחק. ישראל ירדה מהרדאר של סבבי תחרויות, לפעמים מסיבות ביטחוניות מובהקות, ולפעמים פשוט כי חוסר הוודאות היה גדול מדי. בתוך המציאות הזו, כל חזרה של אירוע בינלאומי לארץ מרגישה כמעט כמו הצהרה.
החזרה לא קרתה ביום אחד. היא נבנתה בהדרגה, בזהירות, עם הרבה סימני שאלה מסביב. בתחילה היו אלה תחרויות קטנות יחסית, או אירועים שלא דרשו הגעה של משלחות גדולות. בהמשך החלו להגיע גם ספורטאים בכירים יותר, בעיקר בענפים אישיים, שיכלו להרשות לעצמם גמישות לוגיסטית ואפילו מחנות אימונים.
אבל נקודת השיא הראשונה והברורה הגיעה בסוף דצמבר, עם חזרת היורוליג לישראל. פתאום, אחרי חודשים ארוכים, היכל מנורה מבטחים שוב אירח משחקים אירופיים רשמיים עם קבוצות אורחות, צוותים, שופטים ותקשורת. זה היה רגע סמלי, כזה שאמר להרבה גורמים באירופה שישראל אולי לא חזרה לשגרה מלאה, אבל היא בהחלט בדרך.
מאז, הכדור החל להתגלגל מהר יותר. ענפים נוספים החלו להכריז על החזרת אירועים משמעותיים לישראל. בכדוריד כבר פורסמו משחקים בינלאומיים, באתלטיקה הוקדם גרנד סלאם ירושלים ליוני. גם עולם הריצה מרגיש את השינוי עם יותר ויותר רצים מחו"ל שנרשמים למרתונים הגדולים. למרתון תל אביב יגיעו 15 רצי עילית בכירים, ובהם רצים מקניה ואתיופיה.
ובתוך הרצף הזה, גביע דייוויס מקבל מקום מיוחד. טניס נבחרות הוא לא רק ענף, הוא אירוע שמחייב אמון. אמון של פדרציה בינלאומית, של שחקנים, של צוותים, וגם של מדינה אורחת שמסכימה לשלוח משלחת. המשחק מול ליטא אולי לא יהיה כותרת ספורטיבית עולמית, אבל עצם קיומו בישראל הוא מסר. מסר שהספורט הישראלי לא מוכן להישאר עוד שנים בגלות כפויה.
עם זאת, התמונה רחוקה מלהיות מושלמת. לצד הענפים שחזרו, יש עדיין כאלה שלא ממהרים. משחקי נבחרות בכדורגל ובכדורסל ממשיכים להיות משוחקים מחוץ לישראל, בין אם משיקולים ביטחוניים ובין אם בגלל חשש של התאחדויות יריבות. גם בענפים אחרים יש מי שבדק את השטח, קיים שיחות, בחן אפשרויות, אבל בסופו של דבר החליט להמתין. לפעמים מדובר בהחלטה כלכלית, לפעמים בלחץ של ספורטאים, ולפעמים פשוט בתחושת בטן שאומרת שעדיף עוד לא.
ומעל הכל, מרחף באוויר כבר יותר מחודש תרחיש שמחזיר את חוסר הוודאות למרכז הבמה. השאלה האם ארצות הברית תתקוף באיראן, ואם כן באיזה היקף, לא נשארת רק בכותרות מדיניות. בעולם הספורט, כל הסלמה כזו מתורגמת מיד לחשש מביטולי טיסות, סגירת מרחבים אוויריים, ועלייה חדה בפרמיות הביטוח. גם אם בפועל לא קורה דבר, עצם הדיבור משפיע. מארגנים זרים לא אוהבים סימני שאלה, וספורטאים לא אוהבים להיתקע רחוק מהבית.
דווקא בגלל זה, המשחק מול ליטא מקבל משמעות רחבה יותר. הוא לא מבטיח עתיד יציב, ולא סוגר את כל הפינות, אבל הוא מראה שיש כאן תנועה. שיש מי שמוכן לקחת סיכון מחושב. שיש קהל שרוצה לראות ספורט בינלאומי בבית, ושיש ספורטאים ישראלים שצמאים לחזור לארח, ולא רק לנדוד.
ייתכן שבעוד כמה חודשים המפה שוב תשתנה. ייתכן שחלק מהאירועים שתוכננו יבוטלו, או יעברו למתכונת מצומצמת. אבל בינתיים, הספורט הישראלי מסמן כיוון. לא חזרה דרמטית אחת, אלא שורה של צעדים קטנים, חלקם שקטים, חלקם פומביים, שביחד יוצרים תחושה של התחלה חדשה.
בסוף השבוע, בארנה בנתניה, זה יבוא לידי ביטוי על המגרש. מחבטים, כדורים, דגלים ויציעים. אבל מתחת לפני השטח, זה יהיה עוד מבחן. מבחן לא רק ליכולת הטניסאית, אלא ליכולת של ישראל לחזור ולהיות חלק מהשגרה הספורטיבית הבינלאומית, גם כשהמציאות מסביב רחוקה מלהיות פשוטה.
גביע דייוויס מעבר לפינה
לקראת מפגש הדייוויס בין ישראל וליטא בארנה בנתניה, התקיימה היום (חמישי) מסיבת עיתונאים במסגרתה הוגרל סדר המשחקים. מדובר במפגש קריטי במיוחד, שיקבע איזו נבחרת תשרוד בבית 1 העולמי, והוא גם מסמן חזרה מרגשת של משחקי גביע הדייוויס לישראל אחרי כשנתיים וחצי.
המפגש ייפתח מחר (שישי), החל מ-12:00 עם שני משחקי יחידים - עמית ולס (873) מול אדאס בוטווילאס (277) ואופק שמינוב (1212) מול ויליוס גאובאס (129). ביום השני בשבת, יתקיים תחילה מפגש הזוגות (בישראל צפויים לעלות דניאל צוקרמן ושמינוב), לאחריו יעלו המדורגים הבכירים בכל נבחרת ולסיום המשחק של המדורגים מספר 2.
