בשעה שהעולם הספורטיבי מתמקד בשיאים, במדליות ובכוכבים של המחר, מתנהל מאבק פחות זוהר אך מכריע הרחק מהמסלולים והאולמות. זהו קרב של תקציבים, תשתיות והחלטות ממשלה, שקובע אילו מדינות יעמדו בעמדת זינוק שווה ואילו ייאלצו להישאר מאחור ולרדוף אחרי האחרות.
בדיקה השוואתית של "היום" על הוצאות הספורט הציבוריות ברחבי העולם, מארצות הברית וסין ועד אירופה והמזרח התיכון, משרטטת תמונה חדה של פערים כלכליים עמוקים. בתוך הזירה הזו ישראל מדורגת בעקביות בתחתית הרשימה, עם אחת מרמות ההשקעה הנמוכות בעולם המערבי בספורט ציבורי והישגי כאחד.
בשנים 2023–2024, תקופה שבה מדינות רבות הגדילו משמעותית את תקציבי הספורט שלהן לקראת אולימפיאדות, גביעי עולם ופיתוח תשתיות ארוכות טווח, הנתונים מצביעים על מגמה ברורה: מדינות ה־OECD מקצות בממוצע קרוב לאחוז שלם מההוצאה הממשלתית הכוללת לפנאי, תרבות וספורט. בישראל, לעומת זאת, גם על רקע גל הישגים בינלאומיים מרשים, תקציב הספורט נותר שברירי, פגיע ובעיקר קטן מאוד במונחים יחסיים, כמעט זניח כאשר בוחנים אותו כחלק מההוצאה הציבורית הכוללת.
תוספת קבועה
במדינות מערביות רבות ההשקעה בספורט נתפסת כחלק אינטגרלי מתפיסת הבריאות הציבורית, החינוך, הפנאי והזהות הלאומית. צרפת, למשל, השקיעה הון עתק לקראת אולימפיאדת פריז ב־2024. היא עשתה זאת לא רק בהכשרת ספורטאי עילית, אלא גם בהקמה ושדרוג של מתקנים (1.24 מיליארד אירו), בפיתוח תוכניות נוער וביצירת תשתיות שיישארו לשימוש הציבור הרחב שנים קדימה. מדובר בהשקעה לאומית רחבה, החורגת בהרבה מהאירוע עצמו.
בבריטניה פועל מודל יציב ויעיל הנשען על קרן הלוטו הלאומי Sport England ו־UK Sport שמנהלים יחד מיליארדי ליש"ט לאורך השנים, ואלה מוזרמים ישירות לאיגודי הספורט כדי לפתח כישרונות צעירים ולתחזק מתקנים ציבוריים. אף שהמימון אינו ממשלתי ישיר במלואו, מדובר במנגנון ציבורי מוגן, ארוך טווח ובלתי תלוי בזעזועים תקציביים קצרים.
מדינות האיחוד האירופי כמו ספרד, איטליה, הולנד ואף מדינות מזרח אירופה, מקצות בממוצע כ־0.8% מסך ההוצאה הממשלתית לפנאי, תרבות וספורט. המשמעות היא עשרות מיליארדי יורו בשנה, היוצרים רצפת מימון גבוהה ויציבה בהרבה מזו הקיימת בישראל. גם מדינות חלשות יותר נהנות מתמיכות אירופיות ומסטנדרטים מחייבים, שמבטיחים המשכיות והשקעה בסיסית בענף.
רק בשבוע האחרון פורסם באיטליה כי הממשלה החליטה להגדיל את תקציב הספורט הלאומי בכ־4% לשנה הקרובה, ולהעמידו על כ־303.5 מיליון יורו המופנים ישירות לאיגודי הספורט השונים. החלוקה עצמה ממחישה כיצד נראית מדיניות ספורט ממלכתית עקבית: הכדורגל, הענף הגדול במדינה, נהנה מתקציב של יותר מ־35 מיליון אירו, אך לצדו זוכים גם ענפים אולימפיים ואחרים לחיזוק משמעותי. ענפי המים קיבלו תוספת של יותר מ־10% והגיעו לכ־18.6 מיליון יורו, הטניס והפאדל רשמו קפיצה חדה של 15% לכ־16.1 מיליון יורו, והכדורעף והאתלטיקה ממשיכים ליהנות מתקצוב דו־ספרתי במיליוני אירו.
המודל האיטלקי מדגים כיצד תוספת תקציבית יחסית מתונה ברמה הלאומית מחלחלת לרוחב המערכת כולה, מחזקת עשרות ענפים במקביל ומאפשרת תכנון רב־שנתי יציב, מציאות הרחוקה מאוד מזו המוכרת כיום בספורט הישראלי.
ביסוס מעמד עולמי
המודל האמריקני שונה, אך לא פחות אפקטיבי. הממשל הפדרלי משקיע מעט יחסית בספורט הישגי, אך מערכת האוניברסיטאות והמכללות מייצרת השקעה עצומה בתשתיות, מתקנים ואיתור כישרונות, כחלק מתפיסה חינוכית וכלכלית רחבה. ברמת המדינות והרשויות המקומיות, הספורט נתפס ככלי מרכזי לבריאות הציבור ולחינוך.
במזרח הרחוק ובמזרח התיכון, הספורט משמש מנוף אסטרטגי מובהק. סין מפעילה מערך מדינתי רחב להשקעה בספורטאים מגיל צעיר, תוך תקצוב מאסיבי של מתקני אימון, מדע ספורט ומערכות איתור כישרונות. המטרה ברורה: עליונות ספורטיבית כחלק ממעמד עולמי. יפן, באמצעות מועצת הספורט המקומית, משלבת מימון ממשלתי עם קרנות לוטו ומנגנונים ציבוריים ייעודיים, כדי לשמר את מעמדה כמעצמה אולימפית גם לאחר טוקיו 2020.
קטאר מייצגת קצה אחר של הסקאלה. לאחר מונדיאל 2022 והשקעות עתק במועדונים, מתקנים ואירוח אירועים בינלאומיים, הספורט הפך לכלי מרכזי ב"כוח הרך" שלה. גם אם קשה להצביע על סעיף תקציבי אחד, ההשקעה הכוללת הנתמכת בידי המדינה נאמדת במיליארדים רבים.
פגיעה כרונית
בישראל התמונה שונה בתכלית. תקציב מנהל הספורט של משרד התרבות והספורט לשנים 2023–2024 עמד על כמיליארד שקלים, סכום שנשמע גבוה במונחים אבסולוטיים, אך מתגלה כזעיר כאשר בוחנים אותו ביחס לכלכלה הלאומית ולהוצאה הממשלתית הכוללת. הנתון הקריטי הוא ההשקעה היחסית. בעוד שבמדינות האיחוד האירופי ההשקעה בספורט ופנאי נעה סביב 0.4% מהתמ"ג, בישראל ההערכות מצביעות על פחות מ־0.2% מסך ההוצאה הממשלתית.
הסיבות לכך מורכבות. בראשן עומדים סדרי עדיפויות לאומיים הנשלטים לאורך שנים בידי ביטחון, רווחה וחירום. מלחמת חרבות ברזל החריפה מגמה זו באופן דרמטי. תקציב הספורט היה מהראשונים לספוג קיצוצים רוחביים, תוך פגיעה ישירה ביציבות האיגודים, וביכולת לתכנן לטווח ארוך. בניגוד למדינות שבהן הספורט מוגדר כהוצאה מוגנת, בישראל הוא נתפס עדיין כמותרות.
מעבר לכך, ההסתמכות הכמעט מוחלטת על כספי מועצת ההימורים הופכת את המערכת לפגיעה במיוחד. עד שנת 2019 פעל מנגנון מימון הספורט בישראל באופן שונה מהותית. הרווחים שנותרו בידי מועצת ההימורים לאחר חלוקת הפרסים וכיסוי הוצאות התפעול הוקצו ישירות לקידום הספורט בישראל.
עיקר הכספים, יותר מ־80% מכלל ההקצבות, הועברו לאיגודים, להתאחדויות ולקבוצות הספורט על בסיס אמות מידה שנקבעו בידי ועדה ציבורית. לצד זאת פעלה קרן מתקנים ייעודית, כולל סיוע ייעודי לענפים אולימפיים ברכישת ציוד ועזרים חיוניים. אף שהמערכת לא הייתה חפה מבעיות, היא יצרה זרם מימון ישיר יחסית, יציב וברור לספורט עצמו.
החל משנת 2019 חל שינוי מהותי: הרווחים של מועצת ההימורים, לאחר חלוקת הפרסים והוצאות התפעול, חדלו מלהיות מיועדים באופן בלעדי לספורט והחלו לעבור לקופת המדינה הכללית. שינוי זה העמיק את פגיעות המערכת והפך את הספורט לתלוי יותר בהחלטות תקציביות שנתיות ובסדרי עדיפויות משתנים.
עוד קודם לכן, בשנת 2013, יזמה שרת הספורט דאז לימור לבנת חקיקה שחייבה העברה ישירה של כספי הטוטו לאגודות ולמועדונים עצמם בכל ענפי הספורט. המהלך נועד לחזק את השטח והחליש את כוחם של מרכזי הספורט ששימשו עד אז כגופי תיווך, אך במציאות החדשה, שבה מקור המימון המרכזי אינו מוגן עוד, גם המנגנון הישיר מתקשה להבטיח יציבות ארוכת טווח לענפי הספורט בישראל.
הפער בין השקעות בעולם לישראל מציב את הספורטאים שלנו בפני מאבק כמעט בלתי אפשרי. ההצלחה הישראלית נובעת לרוב יותר מכוח רצון אישי ופחות ממערכת ממלכתית תומכת. זהו קרב מיליארדים שבו ישראל ממשיכה להתחרות עם תקציב מינימלי, ובסיכון ממשי לדור הבא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו