בגיל שבו רוב הילדים עדיין מתלבטים באיזה חוג לבחור לשנה הבאה, שירה איכילוב כבר קיבלה החלטה שתשנה את חייה. בגיל 13 בלבד היא ארזה מזוודה, נפרדה מהמשפחה ומהחברים בישראל, ועברה לבדה לניו ג'רזי כדי לרדוף אחרי חלום שנראה אז רחוק ודמיוני - להפוך למחליקה אמנותית ברמה הגבוהה ביותר ולהגיע יום אחד למשחקים האולימפיים.
המעבר החד, הן גיאוגרפית והן רגשית, סימן את תחילתו של מסע לא שגרתי, כזה שדורש בגרות מוקדמת, משמעת קיצונית ואמונה עיוורת בדרך. בטרם הפכה לאחת המחליקות הבולטות של ישראל בזירה הבינלאומית, דרכה של איכילוב בת ה-23 אל הקרח החלה דווקא הרחק ממנו.
החיבור שלה לענף לא נולד בזירה האולימפית או באולמות קפואים מעבר לים, אלא על גלגליות, שם התאהבה כבר בילדות בתנועה, בקצב ובשילוב העדין שבין ספורט לאמנות. אמה, מאמנת גלגליות בעצמה, הייתה הדמות הראשונה שפתחה בפניה את הדלת לעולם ההחלקה, וזה היה הבית המקצועי היחיד שהכירה במשך שנים.
הדרך להחלקה על הקרב
המעבר לקרח הגיע כמעט במקרה, עם פתיחת משטח הקרח בחולון, והיכרות מוקדמת של אביה עם בוריס חייט, יו"ר האיגוד, הובילה לביקור תמים. איכילוב הצעירה לא מיהרה לעזוב את המסגרת המוכרת, את החברים ואת הענף שבו גדלה, אך בסופו של דבר השתכנעה, ובגיל 12, ממש ביום הולדתה, עשתה את הצעד הראשון על הקרח.
מהר מאוד התברר לה שהכישרון והעבודה הקשה לבדם אינם מספיקים. בישראל, כך גילתה, אין תשתית ראויה לאימוני נבחרת ברמה בינלאומית - לא מתקנים מתאימים, לא שעות קרח מספקות ובעיקר לא מסגרת מקצועית מלאה לקטגוריית ריקוד על הקרח.
ההבנה הזו הפכה את החלום המקומי לכמעט בלתי אפשרי, והניחה את היסודות להחלטה דרמטית - לעזוב את הבית בגיל צעיר ולצאת למסע ארוך בדרך להגשמת החלום האולימפי.
המעבר לניו ג'רזי
בניו ג'רזי חיכו לה מתקנים מתקדמים, מאמנים מהשורה הראשונה ושגרה תובענית של אימונים יומיים, לצד לימודים והתמודדות עם בדידות וגעגועים הביתה. לא פעם מצאה את עצמה מתמודדת עם אתגרים שלא הכירה קודם, אך על הקרח כל אלה התנקזו לתנועה, לקצב ולדיוק.
לאורך השנים עברה שירה שינויים מקצועיים, חיפשה את השותפות הנכונה, למדה לבנות חיבור אמיתי בזוגיות על הקרח ולהתמודד עם אכזבות לצד הצלחות. מעל הכול ריחף החלום האולימפי, אותו יעד שממשיך להניע אותה גם ברגעים הקשים ביותר.
בראיון פתוח וכנה ל"היום" היא מספרת על הבחירה לעזוב הכול בגיל צעיר, על המחיר האישי, ועל התקווה שיום אחד, עם הדגל הישראלי על החזה, תוכל להוכיח שגם בלי תשתית מושלמת בבית - אפשר להגיע הכי רחוק.
"בארץ לא לימדו אותנו ברמה הזו"
"המעבר לחו"ל היה ברור כמעט מהרגע הראשון. זה לא היה צעד אימפולסיבי, אלא משהו שנבנה בהדרגה", מספרת איכילוב. "ההורים שלי היו מאוד בעד, בעיקר כי הם סמכו לחלוטין על בוריס, על אירנה אשתו ועל גלית הבת, המאמנת שלי, שמלווה אותי מגיל 13 ועד היום".
"הם ידעו שאני לא נוסעת רק להתאמן, אלא נכנסת למעטפת שתדאג לי גם ברמה האישית. עברתי לניו ג'רזי בגיל 13, למדינה זרה, אבל בזכות האנשים שהקיפו אותי זה הרגיש טבעי. הקושי האמיתי לא היה חברתי או רגשי, אלא מקצועי: הגעתי לשם מחליקה לא מספיק טובה מבחינה טכנית, כי בארץ פשוט לא לימדו אותנו ברמה הזאת. משם התחיל תהליך ארוך של בנייה, עבודה קשה והבנה שזו הדרך היחידה עבורי להגשים את החלום האולימפי".
רגעי המשבר
את מדברת הרבה על המעטפת
"ובצדק. מה שבנו שם סביב הספורטאים זה משהו שכמעט לא קיים, ובטח לא בישראל. מהרגע שאתה קם בבוקר ועד שאתה הולך לישון, הכול מסודר ומנוהל כדי שתוכל להתרכז רק בדבר אחד: להחליק טוב יותר".
"יש מי שדואג למגורים, לאוכל מותאם, לניקיון, ללוח הזמנים, לאימונים על הקרח ומחוצה לו. שום דבר לא נשאר באוויר. נותנים לך את כל הכלים, את כל התנאים, את כל המשאבים. בסוף הבחירה היא שלך אם לעבוד קשה ולהתקדם. אין תירוצים, אבל גם אין חוסרים".
היו גם רגעים של משבר?
"חד משמעית. השנה הכי קשה שלי הייתה השנה שבה נשארתי בלי בן זוג. לא התחריתי עונה שלמה, וזה משהו שיכול לשבור ספורטאי. התחושה שאתה עובד כל כך קשה ואין לך איפה לבטא את זה היא מאוד מתסכלת. מנטלית זה היה קשה בטירוף. אם לא גלית, אירנה ובוריס, שידעו להחזיק אותי גם ברגעים הכי נמוכים, אני באמת לא בטוחה שהייתי ממשיכה. הם האמינו בי גם כשאני התחלתי לפקפק בעצמי".
"הרמה בארץ עלתה בשנים האחרונות"
איך נראה היום יום שלך?
"היום יום מאוד מובנה ומאוד אינטנסיבי. אנחנו קמים מוקדם, מגיעים למשטח סביב שמונה בבוקר, מתחילים בחימום, עולים לאימון קרח ראשון, יוצאים להפסקה ואז חוזרים לאימון שני בצהריים".
"מעבר לזה יש אימוני בסיס, חיזוק ועבודה על החלקה נטו. הכול מתוכנן עד הפרט האחרון. אנחנו גם גרים יחד, כל הנבחרת שמתאמנת אצל גלית, וזה יוצר אווירה מאוד תומכת. כולם באותו ראש, עם אותה מטרה, וזה נותן כוח".
את מרגישה שוויתרת על חיים "רגילים"?
"לא, ממש לא. אני לא מרגישה שאני מפספסת משהו. אני יודעת שיהיה לי זמן לחיות אחר כך, עכשיו זה הזמן שלי להשקיע את כל כולי בזה. במיוחד כשאני רואה שיש תוצאות ושיש לאן לצמוח, זה רק מחזק את התחושה שאני במקום הנכון, בזמן הנכון".
מה ההבדל בין אימונים בארה"ב לישראל?
"אין ספק שהרמה בארץ עלתה בשנים האחרונות, ויש יותר מתקנים ואמצעים מבעבר. אבל לקטגוריה שאני מתחרה בה, ריקוד על הקרח, פשוט אין פתרון מלא בישראל. אין מסגרת מקצועית מתאימה ואין מאמנים ייעודיים ברמה הנדרשת. זה לא משהו חריג - בהרבה ענפים ספורטאים נוסעים להתאמן בחו"ל. זה לא מוריד לרגע מזה שאני מייצגת את ישראל בכל תחרות".
יש מי שטוענים שזה לא ענף ישראלי
"זה נתפס כלא ענף ישראלי כי לא באמת עוזרים לקדם אותו. אין מספיק מתקנים, אין חשיפה תקשורתית, אין במה שמראה לציבור שאנחנו קיימים. אם היו נותנים לנו את אותם התנאים שנותנים לענפים אחרים, גם הענף הזה היה מתפתח כאן. יש כישרון, יש עבודה קשה - פשוט חסרה המעטפת מסביב".
המטרה ברורה: צרפת 2030
השנה התחלת לעבוד עם מיכאל נוסוביצקי ואחרי 5 חודשים של עבודה לא הצלחתם להשיג את הכרטיס האולימפי. זה היה מאכזב?
"זה כואב, אין דרך לייפות את זה. אבל אני באמת חושבת שזה היה נכון למסע האישי והמקצועי שלי. אני לא רוצה להגיע לאולימפיאדה רק כדי להגיד שהייתי שם. אני רוצה להביא משהו, להרגיש שהגענו מוכנים. עכשיו יש לנו ארבע שנים לעבוד כמו שצריך, לבנות את עצמנו באמת, והמטרה ברורה: צרפת 2030".
מה זה החלום האולימפי בשבילך?
"זה החלום של כל ספורטאי, אבל בתור ספורטאית ישראלית זה הרבה מעבר לספורט. אנחנו מייצגים מדינה קטנה, עם סיפור מורכב, והדגל שלנו תמיד מרגיש קצת שונה. במיוחד בספורט חורף, שבו אנחנו מיעוט - כל הופעה היא שליחות".
ולסיום, את מרגישה שאת משפיעה על הדור הבא?
"אני מקווה. זה מרגש אותי לראות ילדים וילדות שמגיעים לאליפות ישראל, שמספרים לי שהם עוקבים, שמוכנים אפילו לטוס לחו"ל כדי לראות אותנו מתחרים. אני הייתי בדיוק הילדה הזאת לפני עשר שנים. אם היום אני מצליחה להיות השראה אפילו למעטים, זה נותן לכל הדרך הזאת משמעות אמיתית".
