בדיוק לפני שנה פתחה שקד ניסימיאן (22) את עונת הקרבות שלה בצורה מושלמת עם זכייה בזהב באליפות העולם באמנות הלחימה סמבו שנערכה בקזחסטן. מאז הפכה לאחת הלוחמות המבטיחות בענף והמשיכה להגיע לרגעי שיא, כולל זכייה בזהב נוסף במשחקי העולם בסין - המקבילה לאולימפיאדה עבור ענפי הספורט שאינם אולימפיים.
השבוע היא כמעט שיחזרה את ההישג באליפות העולם, הפעם בקירגיזסטן. למרות שהגיעה ליום התחרויות דקות ספורות מתחילתן וסובלת מחוסר שינה בגלל עיכוב בטיסה, היא נעצרה רק בגמר של קטגוריית המשקל עד 72 ק"ג, וזכתה בסגנות - הישג נהדר לכל הדעות, בטח לנוכח הנסיבות.
אבל לא הכל זהב, תרתי משמע - ביום־יום של שקד. למרות התמיכה מהתאחדות אילת (לענפי ספורט שאינם אולימפיים), היא לא יכולה לנהל שגרה של ספורטאית מצטיינת ונאלצת להתפרנס כמעסה לנשים.
"זו הייתה שנה מאוד אינטנסיבית", מספרת ניסימיאן ל"ישראל היום", "עבדנו המון, ואני מרגישה שכל הכלים שהגעתי איתם בתחילת הדרך השתדרגו. למדתי להתאים את עצמי יותר לסגנון של הסמבו - גם בגישה וגם בהבנה. קיבלתי מעטפת מדהימה, שלחו אותי למאמנים הנכונים, דאגו לכל פרט. חוץ מזה, משחקי העולם היו מבחינתי השיא של השנה, ואחרי שיא כזה קשה קצת להניע מחדש נפשית, רגשית ופיזית. ואז, אתה פתאום שואל את עצמך מה הלאה?".
מה עבר לך בראש באליפות העולם, אחרי לילה בלי שינה?
"המשפט שתמיד חוזר לי בראש הוא 'לא הגעתי עד לכאן רק בשביל להגיע עד לכאן'. באתי כדי לחזור אלופה, וזה מה שאמרתי לעצמי גם כשהייתי גמורה מעייפות, עם כאבים בכל הגוף. אני מאמינה בעוצמות שלי, ובכך שגם כשהתנאים לא מושלמים - אני יכולה לעשות את זה".
"זה מרגיש לי טבעי ונכון"
גם ההתארגנות לתחרות בקירגיזסטן הלכה קשה. "נגנבו לנו דברים מהתיקים בדובאי, הייתי חולה, ישנתי עשר דקות על מטוס עם תינוק צורח", מספרת שקד, "כשהגענו למלון קלטתי שחסר לי ציוד. הייתי שבורה, ופשוט אמרתי למאמן שלי, פבל מוסין, שאני לא רוצה להתחרות. הוא לא ויתר ואמר לי: 'את לא ספורטאית טובה - את ספורטאית מעולה. את עושה את זה בשביל עצמך, אז תראי לי מי את". זו הייתה שיחת מוטיבציה שלא אשכח".
איך העבודה שלך כמעסה משתלבת עם הקריירה הספורטיבית?
"מעולה. ספורטאי צריך להבין את הגוף שלו, לדעת לטפל בו, זה חלק מהמקצוע. אני מטפלת רק בנשים, כי זה מרגיש לי טבעי ונכון. אני אוהבת את זה בדיוק כמו שאני אוהבת את הספורט. אני לא מאמינה בלעשות דברים שלא מדליקים אותך. אני מטפלת במלון ולפעמים נכנסת לטיפול בעצמי. זו שגרה עמוסה, אבל אני אוהבת אותה".
איך בכלל הגעת לעולם העיסוי?
"עבדתי כמעט בהכל - מלצרות, גלידרייה, חנויות. בסוף אמרתי לעצמי: אם כבר לעבוד קשה, אז לפחות במשהו שאני אוהבת. אז התחלתי ללמוד עיסוי עוד כשהייתי בצבא. רציתי לבנות לעצמי מקצוע שימשיך איתי גם אחרי הספורט".
את ספורטאית ברמה עולמית. זה לא מתסכל שאת צריכה לעבוד למחייתך?
"בעולם מתוקן זה לא היה צריך לקרות, אבל במציאות מלגה של כמה אלפים בחודש לא באמת מספיקה. העבודה הזו נותנת לי ביטחון לעתיד. אני לא רוצה להיות רק 'ספורטאית עבר', אלא מישהי שבנתה לעצמה עוד תחום שהיא אוהבת".
הלקוחות שלך יודעות שהמעסה שלהן היא אלופת עולם?
"הרבה לא יודעות, זה לא משהו שאני ממהרת לשתף. לפעמים הן מגלות במקרה, ואז זה מצחיק אותי: 'מה, אלופת עולם עושה לי מסאז'?', אבל בשבילי זה טבעי. זה חלק ממני, לא כל מה שאני".
היו רגעים שאמרת לעצמך "למה אני צריכה את זה בכלל"?
"המון. במיוחד בתקופות של דיאטה, כשאתה מתאמן על סף קריסה. לפעמים הגוף עייף, הראש ריק, והכל כבד. היו ימים שפשוט רציתי לשבת על הספה עם שוקולד. אבל אז אתה נזכר למה אתה עושה את זה, והמשמעת היא מה שמחזיקה אותך שם".
מוקפת באנשים טובים
שקד מודעת לכך שענף הסמבו, לפחות בארץ, לא מספיק מוכר. "ענפים לא אולימפיים לא מקבלים אותו זרקור כמו כדורגל או ג'ודו", היא מסבירה, "זה חבל, כי לסמבו יש המון מה להציע. זה ענף סופר מעניין, אבל במדינה שבה התקשורת עוסקת כמעט רק בענפים 'גדולים', קשה לנו להגיע לתודעה. אפילו אחרי הזכייה במשחקי העולם כמעט לא דיברו עלינו".
איזה ויתורים נדרשים ממך כדי להגיע לרמה הגבוהה הזו?
"קודם כל, לפעמים זה אפילו ברמת החיים - אני לא יכולה לעבוד או להשקיע בעסק שלי כמו שהייתי רוצה. יש גם ויתורים חברתיים. החברות שלי יודעות שלא תמיד אני זמינה, יש תקופות שאני כמעט לא יוצאת. אני כבר רגילה לזה, ולא רואה בכך ויתור אלא דרך חיים".
מה הדבר הכי קשה בספורט הזה, שלא תמיד רואים מבחוץ?
"הרגעים שאתה נשבר. כשאתה חוזר מאימון, הראש כואב, הגוף עייף, אתה פצוע ואין לך כוח. אתה אומר לעצמך 'די, עשיתי כבר הכל, למה אני צריכה להמשיך?'. לפעמים אתה מאבד משמעות. אחרי המשחקים, למשל, היה לי חודש של ריק, והכי קשה למצוא כל פעם מחדש את ה'למה'. בשביל זה אתה חייב אנשים טובים סביבך. בכנות - אם לא פבל מוסין והמאמן האישי דודי בן זקן, אני לא יודעת איך הייתי מצליחה לחזור".
איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים?
"בעזרת השם, עם משפחה, אולי כבר עם ילד. ובמקביל עם עוד מדליות באוסף, עוד פסגות שכבשתי. אני רוצה להמשיך להצליח, אבל גם לבנות חיים אישיים מלאים".
מה היית משנה בספורט הישראלי?
"את הדרך שבה ילדים נכנסים אליו. יש וינגייט וזהו. בארץ אין תרבות ספורט אמיתית. אם רוצים שתהיה כזאת, צריך להתחיל מגיל גן. זה ביולוגי, זה חינוכי, זה תרבותי".
