אפליית הספורטאים הישראלים נמשכת אחרי הפסקת האש - וזה עלול להפוך לנורמה

שבוע אחד בלבד הספיק כדי לחשוף את אחד האיומים החמורים ביותר על השתתפותה של ישראל בזירת הספורט הבינלאומית - לא עוד דרך מחאות או עימותים פוליטיים, אלא דרך סירוב ביורוקרטי ו"ענייני ביטחון" שמסתירים אמת קשה: יותר ויותר מדינות סוגרות את הדלת בפני ספורטאים ישראלים.

זה הגיע עם ההודעה הדרמטית מאינדונזיה: נבחרת ישראל בהתעמלות מכשירים לא תוכל להשתתף באליפות העולם, לאחר שהרשויות המקומיות ביטלו את הוויזות שכבר הונפקו. ימים ספורים לפני כן, נודע על מקרה כמעט זהה - הפעם באליפות העולם לנוער בסמבו, כש-15 ספורטאים ישראלים נאלצו להישאר בבית.

לבסוף זה הגיע גם לנבחרת הקליעה הישראלית שלא תמריא לאליפות העולם בקהיר, בשל מה שמוגדר כ"חשש ביטחוני" -. שלוש החלטות שונות עם מכנה משותף ברור: הדרת ישראל. נדמה שכעת מדובר במגמה שמתחילה להתקבע. שלושה אירועים בתוך שבוע מצביעים על תופעה מתגלגלת, אפקט דומינו של אפליה שקטה, שעלולה להפוך לנורמה אם לא תיעצר בזמן.

לפי האמנה האולימפית, כל ספורטאי בעולם זכאי להשתתף בתחרויות בינלאומיות ללא אפליה על רקע לאום, דת או השקפה פוליטית. בפועל, כשמדינות בוחרות לבטל ויזות או למנוע כניסה של נציגים ישראלים, הן מפרות את אחד העקרונות המקודשים ביותר של התנועה האולימפית - אבל העולם שותק.

מדינות רבות בעולם המוסלמי גילו בשנים האחרונות את כוחו של הספורט ככלי מדיני. הוא מאפשר להן לרכך תדמית בינלאומית, למשוך השקעות, ולקדם אינטרסים גיאופוליטיים באמצעות אירוח נוצץ של אליפויות עולם ואירועי יוקרה.

אינדונזיה, למשל, השקיעה מיליארדים בפיתוח תשתיות ספורט כדי למצב את עצמה כיעד בינלאומי מוביל. קטאר, שכבר אירחה את מונדיאל הכדורגל, הפכה לשחקנית מרכזית בלוח השנה הספורטיבי העולמי, ומצרים, שעדיין חולמת לארח משחקים אולימפיים בעתיד, מארחת באופן קבוע אליפויות עולם בסיף, קליעה והתעמלות.

אלא שישראל, כך נראה, היא זו שמשלמת את המחיר. הספורט משמש כלי דיפלומטי, אבל גם פוליטי. כשהכסף הגדול והנפט משחקים תפקיד, השיקול המוסרי נדחק הצידה. במקום שמדינות יעמדו על עקרון ההכלה, הן נכנעות ללחצים פנימיים או לצרכים דתיים-פוליטיים, תוך הפרה גלויה של הערכים האולימפיים. מפגן של צביעות על חשבוננו.

אירועים נוספים על הכוונת

השנים של 2026 ו-2027 עומדות להיות טעונות במיוחד, וככל שנתקרב למשחקים האולימפיים של 2028 בלוס אנג'לס. באינדונזיה אמורה להתקיים אליפות העולם לנוער בבדמינטון, בקטאר צפויים להיערך מספר אירועי שיא: אליפות העולם בקליעה, גביע העולם בהתעמלות מכשירים, הגרנד פרי בסיף, והאירוע הבולט ביותר - אליפות העולם בכדורסל ב-2027, אליה ישראל מקווה להעפיל.

גם מצרים, שמתחזקת את יחסיה הספורטיביים עם העולם ומבקשת לשפר את תדמיתה, צפויה לארח בשנה הקרובה כמה מהתחרויות המרכזיות בהן משתתפות נבחרות ישראליות. כל אחת מהן עלולה להפוך לשדה מוקשים דיפלומטי נוסף.

הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) ניצב בפני מבחן אמיתי. הארגון שמתהדר בסיסמה "ספורט מאחד עמים" אינו יכול להרשות לעצמו לעמוד מנגד בזמן שספורטאים מודרים בשל אזרחותם. הפתרון חייב להיות ברור: מדינה שלא מאפשרת השתתפות של כל הנבחרות ללא אפליה - לא תוכל לארח אירועים כלל.

הפדרציות הבינלאומיות צריכות להבהיר כי אין מקום לשיקולים פוליטיים או דתיים באירועי ספורט, אחרת הן מאבדות את הלגיטימציה שלהן. המציאות ברורה: כל ביטול, כל דחייה, כל "בעיה ביטחונית" מדומיינת מוסיפה עוד אבן לנפילת אבני הדומינו. ואם לא תיעצר ההידרדרות הזו, ימצאו עצמם ספורטאי ישראל מבודדים מהעולם.

המאבק על הזכות להתחרות הוא לא רק מאבק ישראלי, הוא גם מבחן עולמי לערכים שעליהם נשען הספורט המודרני. השאלה איננה רק אם נבחרת ישראל תטוס לתחרות כזו או אחרת, אלא אם עקרון השוויון האולימפי עדיין קיים במציאות. הזמן לפעול הוא עכשיו. אחרת, כשאפקט הדומינו יצבור תנופה לגמרי, כבר לא יהיה את מי להאשים - חוץ מעצמנו.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות