זה נגמר. המלחמה שקרעה את כולנו מבפנים הסתיימה סוף סוף, והחטופים כולם בדרך הביתה. אחרי שנתיים שהרגישו כמו נצח, ישראל מתחילה לנשום שוב. הרחובות עדיין זהירים, הלבבות עדיין שבירים, אבל בין כל השברים - עולה שוב אותה תחושת תקווה שאיבדנו אי שם בתחילת אוקטובר 2023.
השבוע, שנתיים אחרי, אפשר סוף סוף להרים את הראש ולספר גם את הסיפור האחר - זה של הרגעים הקטנים והגדולים שעשו לנו טוב על הלב. הרגעים שהחזירו קצת אמונה, קצת גאווה, קצת “יחד”.
כמה סמלי היה שהכול התחיל דווקא ביום ההוא. בבוקר שבת, 7 באוקטובר 2023, בשעה שארטיום דולגופיאט עמד על הפודיום באליפות העולם בהתעמלות מכשירים באנטוורפן וזכה בזהב מרגש בקרקע, עוד לא ידענו שזו תהיה הפעם האחרונה להרבה זמן שבה נרגיש גאווה טהורה. בעוד דולגופיאט חייך על המסך והדגל הונף באולם הבלגי, כאן בארץ כבר נשמעו האזעקות הראשונות. זהב הפך לשחור. ספורט הפך לשקט.
לאט לאט, אחרי חודשים של דממה, החלו המגרשים להתמלא מחדש - גם בצל האזעקות. בתחילה בזהירות, עם קהל מוגבל, ולאחר מכן שוב אלפים שחזרו לשיר. במגרשי הכדורגל, הכדורסל והכדוריד, על הדשא ובאולמות, אנשים חיפשו רגע אחד של נורמליות, בריחה מהחדשות, נשימה. הכרוזים שבו לקרוא שמות, הקהל הניף דגלים עם פני החטופים, ואוהדים משני הצדדים מצאו את עצמם מחובקים מול דקת דומייה אחת ארוכה.
בפברואר 2024 השחיינית אנסטסיה גורבנקו הדהימה עם מדליית כסף באליפות העולם שנערכה בקטאר, במשחה ל-400 מטר מעורב. רגעי השמחה שלה לוו בתקרית שנויה במחלוקת: הקהל המקומי במדינה הלא ידידותית השמיע שריקות בוז בזמן שעלתה לפודיום ואף במהלך ראיון קצר מיד לאחר המשחה.
גורבנקו הגיבה באומץ: “מרוצה להיות פה, לייצג את הדגל של ישראל”, והוסיפה: “גאה לייצג את המדינה שלי בזמן קשה.” ההישג שלה סימל את חוזקו של הספורט הישראלי, את רוח ההתמודדות מול קשיים, ואת היכולת להחזיר אור גם בזירה הבינלאומית אחרי תקופה כל כך קשה.
קיץ בלתי נשכח בפריז
ואז הגיע הקיץ שלא יישכח. אולימפיאדת פריז 2024, הראשונה מאז פרוץ המלחמה, הפכה לרגע שבו הספורט הישראלי עמד שוב בראש זקוף מול העולם, עם לא פחות משבע מדליות: זהב של הגולש תום ראובני, חמש מדליות כסף של ענבר לניר ורז הרשקו בג’ודו, וחזרה מרגשת לפודיום של ארטיום דולגופיאט. גם נבחרת ההתעמלות האמנותית, שרון קנטור בגלישה, והג’ודוקא פיטר פלצ’יק עם ארד הוסיפו רגעי גאווה שלא יישכחו.
כשנגמרו המשחקים האולימפיים, הגיעו גם הפראלימפיים. המשלחת הישראלית, שכללה 27 ספורטאים, חזרה עם 10 מדליות מרגשות לא פחות - שהפכו לסמל של חוסן, תקווה ואחדות לאומית.
בין הספורטאים הבולטים בלט השחיין עמי דדאון, שזכה בשתי מדליות זהב (100 ו-200 מטר חופשי), מדליית כסף (150 מטר מעורב אישי) ומדליית ארד (50 מטר חופשי). רגע זכייתו במדליית הזהב ל-100 מטר חופשי, כשעמי הניף את הדגל ושר בקול רם את ההמנון “התקווה”, הפך לסמל של גאווה ישראלית.
אולם אדום, לילה של היסטוריה
אם השנה האחרונה הייתה קשה, היא גם ידעה רגעים של התרוממות נדירה - כמו באפריל, כשהפועל תל אביב זכתה ביורוקאפ האירופי אחרי ניצחון מרשים על גראן קנאריה בסדרת הגמר. בסיום המשחק השני, שבו הפועל ניצחה 0:2 בסדרה, הקבוצה לא רק הניפה גביע אלא גם הבטיחה עלייה היסטורית ליורוליג - הישג חסר תקדים שמחזיר את הכדורסל הישראלי למרכז הבמה האירופית.
בקיץ, כשנבחרת ישראל בכדורסל יצאה לאליפות אירופה, איש לא העז לצפות להרבה. אחרי עשור של אכזבות, נבחרת עם סגל צעיר ורעב הצליחה להעפיל לשמינית הגמר לראשונה מזה שנים - עם ניצחונות על יריבות חזקות כמו צרפת, סגנית האלופה האולימפית, ויכולת שנגעה בלבבות.
והדגל עוד מתנופף
שנתיים אחרי, אנחנו מביטים אחורה ומבינים כמה הספורט היה חבל ההצלה שלנו. הוא לא עצר את הכאב - אבל הוא החזיק אותנו מעל המים.
אפילו נבחרת הכדורגל, שמדי פעם מנצחת באצטדיונים רחוקים וללא מגרש ביתי, מצליחה להזכיר לנו שאנחנו עדיין כאן - עם לב דופק, עם דגל מתנופף, ועם אמונה גדולה שמה שהיה לא יחזור, אבל מה שיהיה - יהיה טוב יותר.
היום, כשכל 48 החטופים האחרונים בדרך הביתה והמלחמה סוף סוף מאחורינו, אפשר להרגיש את תחושת ההקלה והתקווה מתפשטת בכל רחבי הארץ. הניצחון הגדול באמת אינו בהישגים הספציפיים, אלא ברוח הישראלית שממשיכה להרים את הראש ולחזור לפעולה.
אחרי שנתיים של כאב וחוסר ודאות, אנחנו רואים את כוח ההתמדה שבא לידי ביטוי בכל תחום - ובמיוחד בספורט, שבו המסר ברור: אפשר להמשיך, אפשר לחלום, ואפשר לנצח - גם כשנראה שהכול אבוד.
