זה קרה יום אחרי יום. היינו יושבים באוטובוס, כל הרוכבים של קבוצת "ישראל פרמייר טק" בוואלטה אספניה, ממש לפני הזינוק, עם פרצופים מעוכים. עם תחושה קשה של "מה מחכה לנו היום?", מה יעשו לנו? יפגעו בנו? יארבו? כל משוגע יכול לגמור אותך. פחדנו, לא אשקר. חשבנו אפילו לעזוב.
אבל אז כאילו בקסם התחלף הדיסק ואמרנו לעצמנו - זה מה שהם רוצים, שנעוף מפה, שנסתלק להם מהעיניים. אבל לא ניתן להם את זה. לא ניתן להם לנצח אותנו, כי זה מה שהם רצו. ואם לא היינו מסיימים את המרוץ הזה, כל הספורט הזה היה בסכנה, ולא רק אנחנו. זה היה מסר לכל מי שירצה למחות על משהו, הכי טיפשי שיש, כמו מחירי הגבינות בצרפת - שאפשר לבוא ולחרב את מרוץ האופניים הקרוב למקום מגוריך. שלא לדבר על זה שאנחנו, כקבוצת אופניים עם זהות ישראלית, היינו פותחים פתח ענק למידור של כל הספורט הישראלי. אז כן, אין גאה ממני שהגענו למדריד כנגד כל הסיכויים, כנגד כל אלו שרצו שנסתלק, וכנגד כל השונאים.
טרגדיה ספורטיבית
אם אני נשמע אמיץ, אז אני לא. פחדתי בשלושת השבועות האלו לא מעט פעמים. רק לפני כמה ימים, בקטע נגד השעון שבו אתה רוכב לבד, הייתי אחוז פחד. אתה יוצא לתוך קהל של שונאים, ויודע שמספיק אחד שיאבד עשתונות ויקפוץ עליך - כשאתה חסר אונים לגמרי.
היו לי כמה רגעים נמוכים מאוד פה, קשים בצורה יוצאת דופן. כמו היום אחרי שהמפגינים חסמו את דרכנו. מצאנו את עצמנו, כל הדבוקה, ניצבים מול אנשים שעמדו וחסמו שוב. הרגשתי שכל הרוכבים במרוץ מסתכלים רק עלי כאילו אני אשם. הדמעות חנקו אותי כל שארית המרוץ באותו יום. הרגשתי שזה כל כך לא צודק.
אני זוכר שישבתי אחר כך עם סילבן אדמס, הבעלים של הקבוצה, והוא שאל איך אני מרגיש, ואני התפרקתי. מאז גיל 3 אני לא זוכר את עצמי בוכה, ועכשיו זה קרה. אמרו לי: תמשיך, זה ייתן לך כוח. אבל כמה קל להגיד. אני זה שרכבתי שם מול הפעילים האנטי־ישראליים האלה עם מבטים של אימה בעליות, קוראים לך "רוצח", שונאים את העם שלך. אני רוצח? אני רוכב אופניים ישראלי, וגאה בזה. אבל קשה לי עם שנאה כזו, במיוחד כשאני יודע מה עוללו לנו ב־7 באוקטובר.
אבל יצאתי מזה. הגוף והנפש מסתגלים. אז היו רגעים שרציתי לברוח מכל זה, אבל הלכתי והתחזקתי פיזית ומנטלית, ולהגיע עד מדריד זו גאווה עצומה. מה שמצער אותי כל כך, מנגד, הוא שעלה בידי המוחים לעצור את המרוץ. אין לי בעיה עם מחאות, אבל כאשר הם עוברים על החוק כפי שנעשה כאן ימים ארוכים - וכמובן אמש במדריד - זה עצוב, אפילו טראגי, לכל הספורט הנהדר הזה.
כמו לפני 80 שנה
אני חושב שכרוכב ישראלי היה לי יותר קשה מהחברים שלי, רוכבים ממדינות אחרות. היה להם קשה, כמובן, אבל הם ידעו שבסוף הם יחזרו הביתה לחיים שלהם. אני מרגיש, לעומת זאת, שחזרנו 80 שנים אחורה. לא רוצים אותנו. אני אשאר עם זה. אני הולך להמשיך לרכוב גם בעתיד מול השנאה הזו.
מצד שני, עשינו דבר עצום. ארבע תוצאות פודיום, מקום חמישי לרוכב שלנו בדירוג הכללי, כאשר כולנו נותנים מרוץ פנטסטי. אחד הטובים של הקבוצה. היו אנשים בארץ אשר באו בטענות שהקבוצה קיבלה החלטה אחרי האירועים הקשים בבילבאו, כאשר אלפים ניסו לפרוץ למסלול, שנרכב עם מגן דוד ולא עם "ישראל" על החולצה. קל לדבר מהספה בבית, אבל אנחנו אלו שחוטפים יריקות וקללות. וכשיש סיכון כה גדול, אם יש דרך להפחית אותו במעט - אז זה הדבר הנכון. וזה בא מאדם שאין גאה ממנו במדינה.
חשוב לי שאנשים יבינו שיחד עם העוינות קיבלנו גם הרבה תמיכה. רוכבים מקבוצות אחרות אמרו לי "אנחנו איתכם" ו"אל תיכנעו ותעזבו את המרוץ". ועל כל הודעת נאצה שקיבלתי - קיבלתי עשר הודעות תמיכה.
אני יוצא מפה עם תחושה שאני חזק יותר, גם כאדם וגם כרוכב. זה חיזק לי את האופי. אז ברור שהייתי מוותר על רגעי הפחד והאימה. הגרנד טור הבא שלי ייראה כמו חופשה. אבל אני גם יוצא עם תחושה של עצב וחמיצות, שאנשים שלקחו את החוק בידיהם גרמו נזק כה גדול לספורט הזה.
