עד לפני שנה היה קשה לדמיין את עולם ההתעמלות האמנותית בישראל בלי דריה אטמנוב. מי שפרצה כנערה צעירה, רשמה כבר בגיל 18 הישגים שהציבו אותה בצמרת העולמית - זהב באליפות אירופה ב־2022 בתל אביב, מדליית ארד מאליפות העולם בוולנסיה ב־2023, ומקום חמישי ומכובד באולימפיאדת פריז.
אבל לצד ההצלחות הגיעו גם רגעי כאב: פציעות קשות שהצריכו טיפולים, שיקום וחודשים ארוכים של מאבק פנימי בין הגוף הרעב להמשיך ובין הנפש שנשחקה מהמרדף הבלתי פוסק.
כשהאורות כבו אחרי פריז, אטמנוב הבינה שהיא חייבת לעצמה הפסקה. שנה שלמה התרחקה מאולם האימונים ומהתחרויות וניסתה להבין אם להמשיך, או להניח בצד את הקריירה שנבנתה מאז ילדותה. עבור מי שראו בה רק מכונת הישגים, הבחירה הזו חשפה צד אנושי יותר: נערה שנלחמת לא רק על הבמה הבינלאומית, אלא גם במאבקים הפנימיים של ספורטאית עילית.
לאחרונה חל מפנה. בשקט, חזרה אטמנוב לאוהל האימונים בווינגייט כפי שפורסם לראשונה ב"ישראל היום". מי שנכחו שם מספרים על חיוך שחזר לפניה, על ניצוץ בעיניים ותחושה ברורה שהיא שוב מצאה את הבית שלה. היא מתאמנת לצד בנות הדור הצעיר, משמשת להן השראה, ובעיקר בונה את עצמה מחדש.
הקאמבק של דריה מסמל את היכולת להודות בקושי, לקחת צעד אחורה - ואז לקום מחדש. בראיון בלעדי היא מספרת על הרגעים שבהם חשבה לוותר, ועל ההחלטה האמיצה לחזור. ייתכן שהמסע הזה, דווקא אחרי כל הפציעות והלבטים, יהפוך לפרק המרגש ביותר בקריירה שלה.
"הבנתי שאני רוצה לחזור"
"התרגשתי מאוד לחזור להתאמן, לא אשקר", מספרת אטמנוב. "הגעתי לפה מדי פעם כדי לבקר את המאמנות, לראות איך הבנות עובדות. אף פעם לא הסתכלתי מהצד כצביטה בלב כדי לחזור, אבל כשחזרתי התרגשתי, כי הבנתי שאני רוצה לחזור לכאן, להתאמן ולהתחרות".
באיזה שלב הבנת שאת מוכנה לחזור?
"הרגשתי את זה באליפות אירופה שהתקיימה ביוני באסטוניה. צפיתי בה מהבית ואמרתי לעצמי ש'בא לי להיות שם'. רציתי להיות שוב עם הבנות, לחוות את הריגוש של התחרות. הבנתי שיש לי עוד מה לתת. החוקה הנוכחית ממש מתאימה לי, והרגשתי שלא סיימתי את הדרך שלי".
גם הגוף וגם הנפש היו זקוקים להפסקה הארוכה הזאת, נכון?
"כן, אבל גם כשלקחתי צעד אחורה הרגשתי בפנים שלא באמת סיימתי. אנשים אמרו לי שהחוקה הזו יושבת עלי בול, שזה הזמן שלי, אבל עד שזה לא הגיע מבפנים - לא התכוונתי לחזור רק כי אחרים רצו. הייתי חייבת שזה יבוא מהלב שלי".
במהלך השנה הזאת לא הודעת על פרישה רשמית, בניגוד לנבחרת. תמיד ידעת שתחזרי?
"אף פעם לא הכרזתי בפומבי שאני פורשת. ידעתי שאני לא שלמה לגמרי עם ההחלטה. תמיד אמרתי לעצמי שיכול להיות שפתאום ארצה לחזור, לכן לא יצאתי בהצהרות סופיות. זה גם עזר לי - השארתי לעצמי פתח. אני לא מתחרטת שלקחתי את פסק הזמן הזה, הייתי צריכה אותו מאוד. הייתי חייבת להתרחק קצת כדי להבין כמה אני רוצה לחזור".
מה היה הרגע הקשה ביותר בשנה האחרונה?
"אימנתי את הבנות הקטנות ונהניתי מזה מאוד, אבל הקושי האמיתי היה לשבת בבית ולהרגיש אי־שקט. לא הייתי שלמה עם ההחלטה להתרחק, ולא הצלחתי לשים את האצבע על מה מפריע לי. היתה בי תחושה מתמדת שחסר לי משהו".
יכול להיות שזה היה גם פחד מסוים לחזור?
"נכון, אולי היה בי פחד, כי הסייקל האולימפי לפריז היה קשה מנטלית ופיזית. הפציעה הארוכה ברגל, החזרה האינסופית, להיפצע שוב ושוב - זה שוחק. קשה לפספס שנה ולחזור לעבודה של שנתיים. אולי לא רציתי להיכנס לזה שוב, אבל בסוף הבנתי שהמאמץ שווה את זה".
העובדה שהקמפיין לפריז היה קצר, וראית חברות שלך ממשיכות ללוס אנג'לס 2028, בטח דחפה אותך.
"כן, זה השפיע. כשראיתי את הבנות שהתחריתי מולן ממשיכות, נראות נהדר, אמרתי לעצמי: 'אם אני רוצה - אז למה לא?'. היו תקופות שהתנדנדתי, אבל אם יש התלבטות - זה סימן שאני כן רוצה. להגיד 'לא רוצה' זה הכי קל. אבל אני לא רוצה להגיע למצב שבעוד עשר שנים אסתכל אחורה ואגיד לעצמי: למה ויתרת? למה לא ניסית שוב?".
איך היה לספר למשפחה ולמאמנות שאת שוקלת חזרה?
"זה היה תהליך. לחברים סיפרתי קודם, והם אמרו לי מייד 'ברור, למה לא?'. זה נתן לי אומץ. מול המאמנת איילת זוסמן התלבטתי, חשבתי שאולי היא לא תרצה לקחת שוב את כל העומס של מתעמלת שחוזרת אחרי שנה בחוץ. אבל היא אמרה לי 'בטח, ברור'. היא עודדה אותי והראתה לי שכל הסיבות שאני מעלה הן בדיוק הסיבות שהיא חשבה עליהן בעצמה. זה חימם לי את הלב".
"זה כמו להתחיל מחדש"
איך נראה תהליך החזרה בפועל?
"זה תהליך הדרגתי. כרגע אני עושה אימון אחד ביום, לא עשר שעות כמו פעם. אי אפשר ישר לחזור לקצב הזה. אני בונה את עצמי לאט לאט. מקווה שעד תחילת העונה הבאה כבר אהיה במצב לחזור לתחרות מלאה. הכי חשוב לי שאני מגיעה לאימונים עם חיוך, בלי צורך להכריח את עצמי".
לוס אנג'לס היא יעד מוחשי או חלום רחוק?
"זו מטרת־העל, אבל מהמקום שאני נמצאת בו עכשיו זה עדיין רחוק. אני רק בתחילת התהליך. אחרי העונה הקרובה יהיה אפשר להסתכל על זה בצורה יותר מציאותית".
ההפסקה הזו תהפוך אותך לספורטאית טובה יותר?
"אני מאמינה שכן. אנחנו מתחזקים מהקשיים ולא מההצלחות. כמו שהפציעה חיזקה אותי, גם החזרה הזו תבנה אותי. היה קל יותר להרים ידיים, אבל אני בחרתי להמשיך. זו עוד הוכחה לעצמי שאני רוצה את זה באמת".
מה את מאחלת לעצמך לקראת השנים הקרובות?
"בראש ובראשונה - בריאות. להיפצע פחות, לשמור על הייחודיות שלי כמתעמלת. אני לא רוצה להיות סתם עוד אחת. הרבה אמרו לי שיש בי משהו מיוחד, ואני רוצה לשמור על זה. שלא אשעמם, שלא אהפוך לשגרתית. אני רוצה להמשיך לרגש".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו