פולינה גרוסמן, בת 25, היא כיום אחת הלוחמות המובילות של נבחרת ישראל בקיקבוקס - אבל הדרך שלה לעולם אמנויות הלחימה הייתה רחוקה מלהיות שגרתית. לפני שנכנסה לזירה, היא הייתה חלק מנבחרת ישראל בכדורעף חופים, ונחשבה לאחת ההבטחות בענף. כשהגיעה זמנה להתגייס, קיבלה אפשרות לשרת כספורטאית מצטיינת, אך בחרה לוותר על ההטבה והפכה ללוחמת בברדלס.
במהלך השירות הצבאי שירתה בקווים מאתגרים בערבה, בגבול מצרים, באזור קלקיליה והתמודדה עם משימות מבצעיות תובעניות. במסגרת השירות עברה קורס קרב מגע, שהפך לנקודת מפנה עבורה: שם נוצר החיבור הראשון שלה לעולם אמנויות הלחימה, והניצוץ נדלק. מיד לאחר השחרור הצטרפה למכון לאמנויות לחימה בחדרה, ובתוך זמן קצר מצאה את עצמה באימונים אינטנסיביים ובמסלול מואץ להצלחה.
תוך ימים ספורים טסה למחנה אימונים בסרביה, שם התאמנה עם לוחמות בכירות מהטופ העולמי. כעבור חצי שנה התחרתה באליפות ישראל וקיבלה כרטיס חופשי לתחרות בינלאומית - הישג יוצא דופן למי שעד לא מזמן עוד שירתה כלוחמת בשטח.
הכניסה שלה לזירה התחרותית הייתה מהירה ומרשימה. היא דורגה בין הטובות בעולם כמעט מיד, והעפילה למשחקי העולם שנערכו בשנת 2022 בברמינגהאם, ארצות הברית, שם חוותה טבילת אש לא פשוטה והודחה מוקדם. מאז לא הפסיקה להתקדם, וכיום היא מדורגת ראשונה בעולם בקטגוריית המשקל שלה, ונמצאת בשיא כושרה לקראת הופעתה במשחקי העולם בצ’נגדאו, סין.
"היתה לי התחלה לא קלה", מודה גרוסמן בפתיחת ראיון מיוחד ל"ישראל היום". "אמא שלי פשוט נעלה אותי בבית. ראתה אותי חוזרת עם סימנים כחולים ושריטות, ונבהלה. היא לא הבינה מה אני עושה לעצמי. מבחינתה, עבדתי כל כך קשה כדי להגיע לנבחרת בכדורעף, השתחררתי מהצבא בתור לוחמת, והייתה לי 'דרך נורמלית' – ופתאום אני בוחרת להיכנס לזירה כדי לחטוף מכות.
"כשהודעתי לה שאני עוזבת הכול, עוברת לנתניה ומתמסרת לקיקבוקס, היא לא קיבלה את זה. היא לא דיברה איתי חודשיים, אמרה שאני הורסת לעצמי את החיים, שהיא לא תעמוד בלראות אותי נפצעת. אבל אני הייתי נחושה. לא חיפשתי אישור מאף אחד.
"עם הזמן היא התחילה לראות שזו לא סתם גחמה – שאני מתקדמת, מצליחה, פורחת. שהיא גידלה ילדה עקשנית שהולכת עד הסוף עם מה שהיא מאמינה בו. היום היא כבר מתבדחת על זה, אומרת לי 'תפגעי לה בין העיניים', אבל רק מהבית. היא עדיין לא מסוגלת לראות קרב שלי בלייב, זה קשה לה רגשית. אבל היא הכי גאה בי".
הרקע שלך בכדורעף חופים תרם לך?
"המון. זה היה הבית הראשון שלי בספורט. הייתי באקדמיה למצוינות בווינגייט. מגיל צעיר חייתי חיים של ספורטאית עם לו"ז, תזונה, משמעת, מסגרת. שם למדתי מה זה אומר להיות מקצוענית: להגיע בזמן, להתאמן גם כשאין כוח, להבין שכל פרט חשוב. למדתי טכניקה, שליטה בגוף, הבנה טקטית, כל זה עבר איתי לקיקבוקס".
בווינגייט גם הכרת ספורטאית מצליחה נוספת.
"כן, הכרתי שם את רז הרשקו, גדלנו יחד – שתינו היינו בנות ספורטיביות, רעבות, שאפתניות. אני זוכרת את עצמי בת 15, חולמת על תחרויות גדולות, על ייצוג ישראל. היום אני מגשימה את זה, רק בזירה אחרת. הרבה בנות בענף התחילו בגיל ארבע. אני נכנסתי לזה בגיל 21 והיום, בגיל 25, אני מדורגת ראשונה בעולם. זה אומר משהו על אופי, על רצון".
נשמע שאת מאוד עצמאית. זה תמיד היה ככה?
"כן. מגיל צעיר הבנתי שאם אני רוצה משהו – אני זו שצריכה לגרום לזה לקרות. לא יהיו לי הנחות. עבדתי, פרנסתי את עצמי, שילמתי על אימונים, על ציוד, על נסיעות. אף אחד לא בא ואמר לי 'קחי, מגיע לך'. הייתי צריכה לקחת לבד וזה חיזק אותי, כי ככה אני גם בזירה. אני לא מחכה שמשהו יקרה, אני זו שיוזמת. כל אחד דואג לעצמו ולגרעין שלו, ואם אני לא אהיה הלוחמת של עצמי, אף אחד לא יהיה".
ואת רואה את עצמך כאחת שבוחנת גבולות?
"לגמרי. אני לא מפחדת לצאת מאזור הנוחות, להפך, אני מחפשת את זה. גם כשהייתי בכדורעף, כל הזמן רציתי לבדוק איפה הגבול - לקפוץ יותר גבוה, לנצח קבוצה חזקה ממני. בקיקבוקס זה עוד יותר קיצוני כי את עולה לזירה עם מישהי שבאה לפגוע בך, ואת צריכה לשמור על קור רוח, על טכניקה, על מיקוד. זה גבול אחר, פיזי ונפשי. אני לא בוחרת את הדרך הקלה אני בוחרת את הדרך שגורמת לי להרגיש חיה. דרך מאתגרת, אמיתית, כזו שאני בונה לעצמי. אף אחד אחר לא מכתיב לי לאן ללכת".
מי זו פולי מחוץ לזירה?
"בן אדם מתוק, מגונן, שאוהב לשיר, אוהב פעילויות חברתיות, במיוחד עם ילדים. אני אוהבת לארגן ימי גיבוש, להזכיר להם את המשחקים של פעם, להוציא אותם מהמסכים, לקחת את אח שלי בן ה-13 ואת החברים שלו לים, לעשות להם מדורות, קמפינג, לבשל ביחד, לשבת ולעשות יצירה. אלה הדברים שאני באמת אוהבת, לעשות לאנשים טוב על הלב דרך עשייה, דרך אוכל, דרך חוויות משותפות. זה ממלא אותי".
עד מתי את רואה את עצמך בזירה?
"לפחות עד גיל 30. יש לי מטרה ברורה, להביא ילד רק אחרי שאני אלופת 'UFC זה משהו שאני ממש רואה בעיניים, בגיל 30 אני שם".
את לא נשברת לפעמים?
"בטח שכן. יש רגעים שאני פשוט עייפה מעצמי. אני דורשת מעצמי כל כך הרבה, ביקורת בלתי פוסקת, על כל תנועה, כל החלטה. חודש לפני תחרות אני לא נוגעת באלכוהול, לא אוכלת מטוגנים, רק אוכל בריא שאני מבשלת בעצמי. כל יום זה מאמץ: אימון בוקר, צהריים, ערב, ואז לעבוד כדי לממן את זה, טיפול, תזונה, ציוד. ימים שלמים מ-7 בבוקר עד 10 בלילה. אם יש לי שעתיים בבית, אני מנצלת אותן להכין אוכל או לארוז מנות להמשך.
"זה מתיש, אבל זו בחירה. אני באמת חושבת שאין חיה יותר מסוכנת בטבע מאישה שהחליטה. כשאני מחליטה משהו מהאמת שלי, אין דבר שיכול לעצור אותי. אני לא בוחלת בחלומות. אני רוצה להגיע ל-UFC וברגע שזה יקרה, הרגע שאלוהים יגיד לי 'סטופ', אני אכבד את זה. אבל עד אז - אני הולכת עד הסוף".
יש גם חלום שהוא מעבר לספורט?
"כן. יש לי חלום עמוק, להקים בית יתומים שמשלב ספורט, מקום כמו וינגייט, אבל לילדים ממשפחות קשות. אני רוצה להוציא אותם מהמקומות החשוכים שהם גדלים בהם, להראות להם שיש דרך אחרת. כל אדם נושא עולם שלם בתוכו, וכל קושי הוא לגיטימי. אני רוצה לאפשר להם לראות אור, לבחור אחרת".
ומה הקשר בין החלום הזה ל-UFC?
"אם אני אקח את ה-UFC יהיה לי שם עולמי, ואז יגיע גם הכוח וההשפעה שיאפשרו לי להגשים את החלום הזה. זה יהיה הרבה יותר קל להביא תמיכה, לגייס משאבים. כשישמעו את השם 'פולינה גרוסמן', אני רוצה שיגידו - זאת אגדה. לא כי אני מיוחדת, אלא כי עשיתי דרך. ואני רוצה שיראו את הדרך הזאת ויגידו גם אני יכול".
בואי נדבר על משחקי העולם. מה השתנה מאז הפעם הראשונה?
"הרבה. אני מגיעה אחרי שלוש שנים של אימונים והיו הרבה תובנות בדרך. קודם כל, המאמן. עברתי למישהו שבאמת מתאים לי. מאמן שמדייק כל פרט, שנותן לי תשובות, וכשאין לו - הוא חוקר ומחזיר תשובה. אני אוהבת להבין כל טכניקה לעומק, למה זווית מסוימת, מאיזה עצם זה פוגע. אני לא יכולה פשוט לבצע בלי להבין".
הייתה גם תמיכה מהמערכת?
"מאוד. נבחרת ישראל נתנה לי גב אמיתי, ביחד עם התאחדות 'אילת'. עזרו לי בטיסות, בתשלומים, בתחרויות. זה לא מובן מאליו. אם הייתי צריכה לממן הכול לבד, הייתי קורסת. התמיכה הזו היא מה שאפשר לי לשרוד ולהתפתח".
אז מה נראה ממך בסין?
"אתם תראו את פולי נותנת שואו. אני הולכת להיכנס לשם כמו סופה. הפעם אני לא משאירה כלום לשופטים - אני באה לסגור חשבון, לא לתת לאף אחת לנשום. אני הולכת להכניס אותן להתקפי חרדה".