שלוש שנים עברו מאז עשתה משי רוזנפלד היסטוריה על המזרן בבירמינגהאם, ארצות הברית. לוחמת הג'ו ג'יטסו הישראלית עלתה אז לזירה במשחקי העולם 2022 ויצאה ממנה עם שתי מדליות זהב נוצצות - הישג שכמעט ולא ניתן לדמיין בספורט שפועל הרחק מאור הזרקורים.
כעת, כשהיא כבר ספורטאית מבוססת, מדורגת בין הבכירות בעולם, ונחשבת לדמות מרכזית בנבחרת הלאומית, רוזנפלד נערכת לאתגר הגדול הבא: הגנה על תאריה במשחקי העולם 2025, שנפתחו שלשום (חמישי) בצ’נגדו, סין. עבור רוזנפלד (25), הנתמכת על ידי התאחדות "אילת", זהו רגע מבחן אישי, מקצועי ולאומי.
"בפעם השנייה זה קצת שונה. יש יותר ציפיות גם מהסביבה וגם מעצמי". מספרת נושאת דגל ישראל בטקס הפתיחה בראיון מיוחד ל"ישראל היום", "אבל אני מתרגשת מאוד להגיע, לתת תחרות טובה, לעשות את מה שאנחנו יודעות לעשות, ולחזור הביתה עם מדליה".
מה השתנה אצלך מאז המשחקים הקודמים, כספורטאית וכאדם?
"הרבה. קודם כול, עליתי קטגוריית משקל, אז הייתי ב-57 ק"ג ועכשיו אני ב-63 ק"ג. זה שינוי משמעותי.
חוץ מזה, אני מסיימת עכשיו לימודים ברייכמן, במנהל עסקים, ובזמן הזה גם התארסתי. אני מרגישה שהתייצבתי גם כאדם וגם כספורטאית. אני במקום הרבה יותר בוגר. אני מכירה את עצמי, את המאמן, את הגוף שלי. הכול מרגיש בשל יותר".
ומה שונה בהכנות שלך למשחקים הפעם?
"אין שינוי דרמטי, אבל כן, בכל פעם אנחנו מכוונים יותר. הפעם, בגלל הקטגוריה החדשה, אנחנו שמים יותר דגש על אימוני כוח. אני עושה שלוש פעמים בשבוע משקולות עם המאמן. זה משהו שפחות היה דומיננטי כשנלחמתי ב-57 ק"ג".
עכשיו היריבות כבר יותר מכירות אותך, זה משנה את התמונה?
"גם בפעם הקודמת לא הרגשתי שאני אנדרדוג. עכשיו זו קטגוריה שונה, יריבות אחרות. אני ב-63 קילו מאז המשחקים הקודמים, וכבר יצא לי להילחם מול כולן. זאת קטגוריה מאוד תחרותית, כל אחת שם חזקה, ואני מוכנה לזה פיזית ומנטלית. זה קצת מתיש, אבל אני דרוכה".
מרגיש שגם הענף עצמו תופס יותר מקום, יותר הישגים, יותר הכרה. את מרגישה את זה?
"לגמרי. לא רק בארץ, גם בעולם כולו. הג'ו ג'יטסו מתפתח בטירוף, ובארץ זה פשוט מדהים. התמיכה שאנחנו מקבלים מהאיגוד, מהמדינה, גם מקצועית וגם כלכלית, נותנת לנו שקט להתמקד באימונים".
את רואה את הענף מגיע בעתיד גם למשחקים האולימפיים?
"כן, אני מאוד מקווה. יש דיבורים, לא יודעת אם זה יקרה ב-2028, אבל אני מאמינה שזה יקרה מתישהו. אולי צריך להתאים כמה דברים בחוקים, בניקוד, כדי שיהיה יותר מובן ויזרום טוב גם לקהל".
מה למדת מהענף הזה שלא למדת משום תחום אחר?
"המון. הג'ו ג'יטסו פיתח אותי מאוד, גם כספורטאית וגם כאדם. למדתי להתמודד עם לחץ, להציב מטרות ולעמוד בהן, להביא את עצמי לשיא ברגעים שצריך. אני רגילה להתמודד עם מתחים הרבה יותר גדולים מחברים שלי. אני רגילה לעמוד מול יריבות מהטופ העולמי. זה שינה את איך שאני מתפקדת בכל תחום, בתוך עולם תובעני".
האם תחושת השליחות שלך כספורטאית השתנתה אחרי 7 באוקטובר?
"לגמרי. אני מרגישה אחריות הרבה יותר גדולה. תמיד ייצגתי את המדינה, אבל עכשיו זה מרגיש כאילו אני לובשת מדים - זו השליחות שלי, המילואים שלי. כל החברים שלי במילואים אמיתיים, בשטח. ואני? המשכתי בחיים, באימונים, בתחרויות. זה מה שאני יודעת לעשות, וזה מה שאני נותנת, לעלות עם התקווה, להילחם בשם המדינה, להפיץ את האור הזה כמה שאני יכולה. פתאום להשמיע את התקווה זו אמירה, לא רק טקס".
יש מתח כשאת פוגשת יריבות מוסלמיות?
"כן. למשל, אחת היריבות שלי באה מאבו דאבי. אז יש שלום ויש הסכמים, אבל כשאנחנו נפגשות בתחרויות, לא תמיד זה מרגיש שאנחנו באמת 'חברים'. זה מרגיש פוליטי לפעמים, לא אישי".
"נלחמת איתן, לא עבורן"
רוזנפלד נושאת עמה כאב שלא מרפה. ב-30 ביוני 2004, ביום האחרון של שנת הלימודים, התהפך עולמה. סמוך לצומת כפר יונה, לא הרחק מבית משפחתה במושב בארותיים, התנגשה משאית צבאית באוטובוס שהסיע ילדים חזרה מבית הספר היסודי בבית יצחק.
שלושה מהם לא שבו הביתה. בין ההרוגים היו שתי אחיותיה - לוטם בת ה-10 ודקל בת השש וחצי ואביב כץ בן ה-12. הן חזרו מיום לימודים אחרון, עם תיקי ציור על הגב וחלומות של חופש גדול בלב. משי, אז בת ארבע בלבד, נשארה בבית. בחדר המשותף שבו שלוש האחיות גדלו יחד - פתאום נותרה רק ילדה אחת.
את מרגישה שאת מתחרה גם בשביל לוטם ודקל ז"ל?
"אני לא מרגישה שאני נלחמת עבורן, אני מרגישה שאני נלחמת איתן. כאילו הן צועדות איתי על המזרן, בחדר ההכנה, באימונים. במיוחד בשנים האחרונות, אני מרגישה את זה חזק. אני חלק ממשהו גדול יותר. אני מרגישה אותן איתי, ברגעים הקשים, ברגעים המרגשים. אני יודעת שהן יהיו איתי גם במשחקי העולם - כמו שהיו איתי בפעם הקודמת".
אפשר לומר שהספורט הוא עוגן בשבילך?
"אני חושבת שכן. הוא ליווה אותי כל השנים. הוא מאפשר לי לבטא את כל מה שהן היו רוצות בשבילי. להצליח, לשמוח, לחלום. לפעמים אני מדמיינת כמה הן היו גאות בי, וזה נותן לי כוחות".
היום מדברים הרבה על הפן המנטלי בספורט. כל מה שעברת בגיל צעיר נתן לך כלים מיוחדים?
"אני מרגישה שכן. ברור שלכל אחד יש את הסיפור שלו, אבל אצלי הטראומה הזו והמוות במשפחה בגיל כל כך צעיר, הם עיצבו אותי. הם לימדו אותי פרספקטיבה, חיזקו אותי. לא נתנו לי להישבר. תמיד הייתי תחרותית, אבל זה הפך אותי גם לעצמאית, לעמוקה, לאחת שלא מוותרת בקלות".
ומה את מצפה שיקרה עכשיו, בסין?
"אני מתרגשת מאוד. לא רק מהמדליה, אני רוצה לתת הופעה. להראות את עצמי שוב על המזרן. אני חיה את זה יום-יום, אני מדמיינת את הכניסה לאולם, את החימום, את הקרב. אני כבר שם בלב. שנים של אימונים, של בנייה מנטלית ופיזית, מתנקזים לרגע אחד. זה המאני-טיים. וזה כל כך מרגש."
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו