האתלט ממכבי תל אביב שכמעט גמר את הקריירה חוזר בענק: "האולימפיאדה בראש"

כשטום לנגי יתייצב השבוע על המסלול באצטדיון גבעת רם בירושלים לקראת הקפיצה במוט באליפות ישראל, יהיה קשה להתעלם מהמטען שהוא מביא איתו. לא רק תקוות לזכייה בתואר, ולא רק שיא אישי שמציב אותו בטופ של ענף הקפיצה במוט בישראל – אלא גם סיפור אישי יוצא דופן של כישרון, שיקום, מסירות משפחתית ומורשת ספורטיבית שחוצה דורות.

לנגי, בן 18 וחצי ממכבי תל אביב, נחשב לאחת ההבטחות הגדולות של האתלטיקה הישראלית. שיאו האישי - 5.30 מ' - הוא גם שיא הנוער, והוא לא הגיע אליו במקרה. מאחוריו עומדת אמו, קרן לנגי־וקסלר, לשעבר אלופת ישראל בקפיצה לרוחק (1992) וכיום שופטת אתלטיקה. השפעתה - גם כאתלטית, גם כאמא - ניכרת בכל צעד בדרכו של בנה.

אבל הדרך של טום למעמד הזה לא הייתה פשוטה. להפך - היא כמעט נקטעה בבת־אחת. לפני שנתיים בדיוק, ביולי 2023, טום נפצע באורח קשה בתחרות. במהלך קפיצה שגרתית הוא נפל באופן לא טוב ופגע עם רגלו בברזל חשוף מתחת למזרן. "הצעקות שלו הדהדו במתחם", נזכרים קרוביו. התוצאה: שבר מורכב, שני ניתוחים, ברגים ופינים, ואיסור מוחלט לדרוך על הרגל במשך ארבעה חודשים.

המאמן שלא ויתר

הפציעה לא הגיעה בזמן נוח. באותה תקופה טום היה אמור להשתתף בפסטיבל האירופי לנוער - אירוע שהחלום להגיע אליו מלווה כל ספורטאי צעיר. אבל כשחלום אחד מתרסק, מתחיל תהליך אחר - שיקום וחישוב מסלול מחדש. מאותו רגע כל הסביבה הקרובה גויסה.

מי שהגיע מדי יום לבית החולים היה המאמן האישי, רומן קוגן, שהביא עמו ציוד לאימוני פלג הגוף העליון - רק כדי שטום ירגיש שהוא עדיין בתוך המסגרת. "הוא לא ויתר עלי", מספר טום. "הוא שמר על הקשר, על האמונה, על הרצף. זה היה מאוד חשוב לי. גם החברים לקבוצה באו לתמוך, וגם חברים מחוץ לעולם הספורט. זה חיזק אותי".

וכמובן - המשפחה היתה שם כל הזמן. "אם לא אמא שלי, כנראה בכלל לא הייתי נכנס לאתלטיקה", אומר טום. "אין מספיק חשיפה לספורט הזה, ואם לא הייתי רואה אותו בבית - אולי רק פעם בארבע שנים באולימפיאדה הייתי נחשף לזה. התמיכה מהבית, גם הרגשית וגם הפיזית, היא יתרון משמעותי".

קרן האם מסבירה: "אנחנו משפחה של ספורטאים. גם אני וגם אבא של הילדים עסקנו בספורט. אחרי שפרשתי מהתחרויות המשכתי לרוץ, ותמיד עודדנו את הילדים לעסוק בפעילות גופנית. כולם התחילו באומנויות לחימה בגיל צעיר, וטום, כמו שאר האחים, נכנס לחוג אתלטיקה בכיתה ה'. הוא היחיד שנתפס לזה ונשאר לאורך זמן".

ומה היתרון בלגדול בבית של אתלטית? "קודם כל, יש גנים טובים – זה תמיד עוזר", מחייך טום, "אבל זה לא מספיק. התמיכה הרגשית והסביבתית היא קריטית. לדעת שיש לך גב, שמאמינים בך - זה מה שמחזיק אותך כשקשה. אמא מאוד תומכת. גם אם היא לא נותנת טיפים מקצועיים - התמיכה שלה תמיד שם".

קרן הפכה גם לשופטת אתלטיקה - תהליך שהיה, לדבריה, טבעי. "הייתי מגיעה לתחרויות של הילדים ורציתי לתרום. הבנתי שחסרים שופטים, אז התנדבתי. כיום אני גם שופטת, גם אמא וגם מלווה מאוד קרובה של טום. אני חושבת שתמיכה מהבית היא אחד הדברים הכי חשובים לספורטאי מקצועי. אני אומרת את זה כמישהי שלא זכתה לתמיכה כילדה".

למד ללכת מחדש

אחד המרכיבים המרכזיים בתהליך ההתאוששות של טום מהפציעה היה עבודה מנטלית – לא מובנת מאליה בגיל הזה, ובטח שלא בענף שמתקיים לרוב מחוץ לאור הזרקורים. "טום עושה עבודה מנטלית כבר תקופה", מספרת קרן. "זה התחיל עוד לפני הפציעה, אבל כמובן העמיק אחרי. זה לא משהו שהאגודות נותנות באופן סדיר, ולכן היה לי חשוב לעזור לו למצוא את התמיכה הזו מבחוץ. אני עצמי לא מומחית בזה, אבל הבנתי כמה זה קריטי, ויחד מצאנו מישהו מקצועי שמלווה אותו".

הדרך חזרה למסלול לא הייתה פשוטה. "הייתי שלושה שבועות בבית חולים, עברתי שני ניתוחים ולא דרכתי על הרגל ארבעה חודשים", מספר טום. "זה היה קשה מאוד. אחר כך התחיל תהליך שיקום ארוך, שכלל פיזיותרפיה ועבודה הדרגתית. חזרתי לאט־לאט, בהתחלה לגיבוס, אחר כך לריצה קלה, ואז לאימונים מדודים. הגוף התחזק, ועם הזמן גם הביטחון חזר".

והמוטיבציה? גם היא ידעה עליות ומורדות. "בהתחלה המטרה הייתה פשוט ללכת, לרוץ. אחר כך עלו החלומות לחזור להתחרות, לחזור להיות חזק. המאמן שלי תמיד אמר לי 'אל תמהר, יש זמן. אנחנו כאן לטווח ארוך'. זו גישה שעזרה לי להישאר ממוקד גם כשלא יכולתי לדרוך על הרגל".

וכשטום חזר, הוא חזר בענק. כבר בפברואר אשתקד, פחות משנה אחרי הפציעה, חזר להתחרות. בקיץ שיחזר את שיאו האישי - 5.30 מ' - וסיים במקום השני באליפות הנוער וברביעי באליפות ישראל לבוגרים. עכשיו, באצטדיון הביתי בירושלים, הוא רוצה להראות שהוא יכול אפילו יותר.

"אני מרגיש טוב", הוא אומר. "כל השנה חזרתי להתחרות בשביל הרגע הזה. מבחינתי זו עוד תחנה בדרך – המטרה העיקרית שלי היא אליפות אירופה עד גיל 20 בחודש הבא בפינלנד. אבל מובן שגם אליפות ישראל חשובה לי – זה תואר מרגש, במיוחד מול הקהל הביתי".

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

ומה הלאה? "קודם כל, אני רוצה לשפר את השיא שלי ולהצליח באליפות אירופה. האולימפיאדה תמיד בראש, אבל אני מתקדם שנה אחרי שנה. אני רוצה להודות למאמן שלי, רומן קוגן, שבלעדיו לא הייתי יכול לחזור, למשפחה שלי, למכבי תל אביב שתומכים כמה שאפשר, לאיגוד האתלטיקה, ולמטפל שלי יגאל לב ששומר אותי בריא".