אליפות העולם בסיף תיערך השבוע בטביליסי, גאורגיה, ונבחרת הדקר של ישראל מגיעה אליה לאחר תקופה ארוכה של השקעה, שינויים ובנייה מחודשת של תשתית הישגית. במרכז התהליך הזה עומד אלכסנדר איבנוב, מאמן ותיק ומוערך, שחתום על לא מעט מההתקדמות שחלה בענף בשנים האחרונות.
איבנוב, ששב לאמן את הנבחרת הלאומית לאחר אולימפיאדת ריו 2016, חזר לישראל כשהוא מצויד בניסיון בינלאומי עשיר ובתודעה תחרותית חדה. במשך שלוש שנים שימש עוזר מאמן בנבחרת רוסיה, עימה זכה במדליית ארד קבוצתית במשחקים האולימפיים, ולאחר מכן לקח על עצמו את המשימה להוביל את הסיף הישראלי קדימה.
ב-2018 צירף אליו את אחד מהשמות הגדולים בענף - אנג'לו מאצוני האיטלקי, מדליסט זהב אולימפי, עולמי ואירופי הן כסייף פעיל והן כמאמן. מאז השניים פועלים בשותפות צמודה שמביאה איתה גישה מקצוענית, ניסיון מצטבר ברמות הגבוהות ביותר ותוכנית ארוכת טווח.
אחת מתוצאותיה של העבודה המשותפת הזו כבר נראתה לעין: יובל פרייליך, מהכישרונות הבולטים בענף בעשור האחרון, העפיל לאולימפיאדת פריז 2024 והחזיר את ישראל לייצוג בענף במשחקים האולימפיים - הישג שמסמל נקודת ציון משמעותית עבור הספורט כולו.
כעת, כשהם בפתחה של אליפות העולם, איבנוב ומאצוני כבר מביטים קדימה לעבר המטרה הבאה: אולימפיאדת לוס אנג'לס 2028. הפעם, השאיפה ברורה - לא עוד נציג בודד, אלא נבחרת שלמה שתשוב ותמקם את ישראל כאומה תחרותית גם בזירה הזו. הדרך לשם עוד ארוכה ומורכבת, אך עבור איבנוב, מדובר ביעד מציאותי, שניתן להשגה דרך תכנון, התמדה ועבודה סיזיפית יום-יום.
"המטרה העיקרית היא קידום הדירוג הקבוצתי, כי אנחנו בונים תהליך ארוך טווח". מספר איבנוב ל"ישראל היום", לפני האליפות החשובה. "אנחנו מאמינים שכאשר יש קבוצה חזקה, גם התוצאות האישיות יגיעו. זו אליפות העולם הראשונה מתוך שלוש שיהיו במחזור האולימפי הנוכחי, ולכן חשוב מאוד להתקדם בדירוג העולמי. מכיוון שלא היה לנו ניקוד מהמשחקים האולימפיים הקודמים, יש לנו הזדמנות להשתלב בצמרת מחדש".
איבנוב הוסיף: "כרגע קבוצת הגברים מדורגת במקום העשירי, והנשים במקום ה-18. אנחנו שואפים לטפס כמה שיותר גבוה. גם ברמה האישית יש לנו ציפיות - אי אפשר לדעת ממי בדיוק תגיע ההפתעה, אבל כל אחד מהסייפים ראוי ויכול להצליח. אצל הנשים, אף שהן פחות חזקות כרגע מהגברים, עדיין מדובר בקבוצה תחרותית מאוד".
איך היו ההכנות לאליפות העולם?
"בנסיבות של התקופה - ובעיקר עם מגבלות המלחמה - עשינו את המקסימום האפשרי. לפני האליפות החשובה יצאנו לשני מחנות אימונים ברמה גבוהה מאוד, עם יריבים איכותיים. הראשון היה באסטוניה לפני אליפות אירופה, והשני בהונגריה, סמוך ליציאה לאליפות העולם. בשני המחנות השתתפו נבחרות חזקות ממדינות שונות.
"באסטוניה היו אוקראינים, שבדים, פינים, פולנים ועוד, ובהונגריה התאמנו איתנו גם סייפים אולימפיים מקומיים ואוקראינים. זה לא מובן מאליו שנבחרות הסכימו לארח אותנו בתקופה כזו. לפני היציאה קיימנו גם מחנה אימון של חמישה ימים בארץ, כהכנה אחרונה. חוץ מהכישלון באליפות אירופה, אפשר להגיד שההכנות כמעט מושלמות".
אילו שינויים חלו בנבחרת מאז המשחקים האולימפיים?
"אני ואנג'לו ממשיכים לעבוד יחד כצוות מוביל, וזה חלק מהיציבות שאנחנו מנסים לבנות. בנוסף, הצלחתי להחזיר לצוות את אוהד בלווה, שהוא איש מקצוע חשוב ומוערך מאוד מבחינתי. בתחום הכושר הגופני, הצטרף השנה מאמן כושר מווינגייט, שעובד איתנו באופן צמוד. זה שדרוג משמעותי בצד הפיזיולוגי של העבודה."
עדיין לא זכינו במדליה באליפות עולם לבוגרים. למה זה כל כך קשה?
"יש לנו הישגים לא מעטים בגילאי קדטים ונוער, ואפילו באליפויות אירופה לבוגרים, כולל מדליית כסף קבוצתית באנטליה ב-2022. אבל אליפות עולם לבוגרים זו רמה אחרת. התחרות עצומה, והפער בין מדינות גדולות ועתירות משאבים למדינות כמו שלנו מורגש מאוד. אני מקווה מאוד שבקדנציה שלי כמאמן נראה את המדליה ההיסטורית הזו, ושנצליח לשבור את תקרת הזכוכית".
מה הדבר הכי מתסכל בתפקיד שלך?
"כשרואים שלא מצליחים למצות את מלוא הפוטנציאל של הספורטאים. זה קורה לפעמים לא בגלל הצוות המקצועי, אלא מסיבות חיצוניות - חובבנות, חוסר משאבים או התנגשויות עם גורמים אחרים. אנחנו נותנים הכול, אבל לא תמיד מצליחים להוציא את המיטב, וזה דבר שקשה לראות".
אחד הנושאים המתסכלים ביותר - החרמות של ספורטאים ממדינות ערב. איך אתה מתמודד עם זה?
"לצערי זו תופעה ותיקה שאני מכיר גם מהקריירה שלי כספורטאי, והיום גם כמאמן. זה קורה עשרות פעמים, במיוחד מול מדינות כמו מצרים, סעודיה, קטאר ואחרות. גם כשאנחנו כן מתחרים נגדם, האווירה רעה מאוד - אין לחיצות ידיים, אין אפילו שלום במסדרונות.
"הדור הקודם במצרים היה שונה לגמרי, אבל הדור הנוכחי מקרין שנאה. זה לא נעים, וזה בהחלט מתסכל. הפדרציה הבינלאומית, למרבה הצער, לא עושה הרבה בנידון, לפעמים עוצמים עין, לפעמים מסתתרים מאחורי טענות על 'פציעות' או 'איחורים'".
אז מה אפשר לעשות?
"זו שאלה שצריך להפנות להנהלת איגוד הסיף העולמי. בענפים אחרים, כמו ג'ודו, כן ננקטו צעדים - כולל סנקציות על נבחרות שלא מתחרות מול ישראל. אבל בסיף נזהרים מאוד מפיצוצים. הם העדיפו לבטל את לחיצות הידיים בתקופת הקורונה, והמשיכו עם זה גם אחר כך כדי להימנע מעימותים בין רוסים לאוקראינים, ועכשיו זה משרת גם את המדינות שלא רוצות להתמודד מולנו. בסוף, זה נעשה על גב הספורטאים שלנו".
בוא נדבר גם על מה שמדליק אותך בעבודה הזו
"ברור שמה שמניע אותי אלו ההצלחות. הרגעים שבהם ספורטאי עומד על הפודיום עם הדגל - אלו רגעים מתוקים מאוד, שגורמים לכל המאמץ להיות שווה. זכיתי לחוות את זה גם ברוסיה, אבל כשזה קורה עם ספורטאים ישראלים זה הרבה יותר מרגש. זו גאווה אמיתית".
איפה אתה ממקם את ישראל בזירה הבינלאומית בדקר כיום?
"אנחנו במקום טוב, גם הגברים וגם הנשים. בדקר נשים היינו קרובים להפתיע את צרפת ואסטוניה, מהנבחרות החזקות בעולם. בדקר גברים, אף אחד לא שמח לפגוש אותנו. למרות חילופי הדורות, והעובדה שכמה סייפים בכירים פרשו או עברו לחו"ל, יש לנו בסיס רחב של ספורטאים צעירים ברמה גבוהה. אנחנו בוחרים מתוך שישה-שבעה סייפים תחרותיים מאוד, וזו קבוצה שאף אחד לא מזלזל בה".
עד כמה האליפות הקרובה משמעותית לקראת המשחקים האולימפיים?
"מבחינת הקריטריונים זו לא התחרות שקובעת את הכניסה הישירה. אבל זו אליפות עולם, והיא כן משפיעה מאוד על הדירוג הבינלאומי. במובן הזה, היא חשובה ומשמעותית להמשך הדרך".
מה עוד חסר לכם כדי להתקדם?
"החיסרון המרכזי הוא יריבי אימון איכותיים. נכון, יש לנו בית לאומי חדש, והצלחנו לארח כאן נבחרות חזקות כמו יפן, קנדה, קזחסטן, פולין ושבדיה. אבל מאז פרוץ המלחמה, רוב הנבחרות מפחדות להגיע לישראל. אנחנו זקוקים לעוד מחנות אימון בחו"ל. סייפים ברמות שונות, סגנונות שונים. עשינו השנה חמישה מחנות אימונים בחו"ל, וזה המון גם כלכלית. כדי להמשיך להתקדם, נצטרך להרחיב את הפעילות הזאת עוד יותר בשנה הבאה".