בשבת בערב הוא עמד על הפודיום בעיר ורשה, כשדגל ישראל על גבו ומדליית זהב היסטורית תלויה על צווארו. כמה שעות אחר כך, עם הנחיתה בישראל, הוא כבר לבש מדים מסוג אחר לגמרי - מדים קרביים והצטרף לכוחות צה"ל הפרוסים בגבול הסורי. זהו יעקב זילברליכט, קפטן נבחרת הלקרוס של ישראל, שמגלם אולי יותר מכל את המורכבות והשליחות של הספורטאי הישראלי.
בסוף השבוע רשמה נבחרת הלקרוס את הישג השיא שלה מאז הוקמה - זכייה ראשונה אי פעם באליפות אירופה, לאחר ניצחון דרמטי 8:9 על איטליה בגמר שנערך בפולין. על המגרש עמד הרכב יוצא דופן: שחקנים ילידי הארץ לצד עולים חדשים, אך חולקים מטרה אחת - להפוך את הלקרוס לענף משמעותי בישראל ולהוביל את המדינה להישגים בינלאומיים.
זילברליכט, שעלה לישראל מצפון ניו יורק לפני 11 שנה, הוא דמות מרכזית בסיפור הזה. כיום הוא מתגורר בתל אביב עם בת זוגו, ומנהיג את הנבחרת מתוך תחושת שליחות ברורה. אחיו הבכור, מוטי, הוא גם מאמן הנבחרת והקשר המשפחתי, האישי והלאומי חוצה את הקווים ומעניק לקבוצה הזהות הייחודית שלה. הנבחרת עצמה מתאמנת באשקלון, עיר של פריפריה, קהילה והתמדה, מקום שלא נבחר במקרה.
אלא שעבור זילברליכט, רגעי התהילה נקטעים בבת אחת. הלילה כאמור, מיד לאחר נחיתתו בארץ, התייצב לשירות מילואים פעיל בגדוד 9263, הפועל בגבול הצפוני על רקע המתיחות הביטחונית הגוברת מול סוריה. גם בעבר שירת כלוחם בחטיבת הצנחנים והיום, בדיוק כמו אז, הוא לא מהסס לעזוב הכול ולחזור לשטח.
ההישג של נבחרת הלקרוס מגיע בתזמון סמלי במיוחד. לאחרונה אישר הוועד האולימפי הבינלאומי את הכללתו של הלקרוס במשחקי לוס אנג'לס 2028. אלא שמתוך עשרות נבחרות ברחבי העולם, רק שש יזכו בכרטיס הכניסה הנחשק. ישראל, שכבר הוכיחה את עצמה כאחת הנבחרות המובילות באירופה, תידרש להתמודד מול מעצמות הענף כדי להפוך את החלום האולימפי למציאות.
"כשהשופט שרק לסיום בגמר מול איטליה זו הייתה תחושה מדהימה", מספר זילברליכט בראיון מיוחד ל"ישראל היום". "האמת שגם בכיתי בשביל החיילים, בשביל החטופים, בשביל כל מה שאנחנו מייצגים. עברו לי הרבה דברים בראש, הרצון להיות עם החבר'ה, להראות חוסן, אבל גם ההבנה שזכינו במשהו גדול מאוד. עבדנו קשה בשביל זה, רדפנו אחרי ההישג הזה הרבה זמן".
איך נראתה הדרך אל הגמר ומה היה האתגר הכי גדול?
"לקחנו את זה משחק אחרי משחק. ידענו שיש לנו יכולת להגיע רחוק, אבל זה לא היה מובן מאליו. המשחק מול אנגליה בחצי הגמר היה מאתגר מאוד. זו נבחרת חזקה עם עומק ורוח לחימה. כשעברנו אותם, כבר ידענו שאיטליה תהיה יריבה עוצמתית במיוחד. זה דרש מאיתנו להיות הכי מרוכזים שיש".
הזכרת את החטופים - איך זה השפיע עליכם כקבוצה לאורך כל הטורניר?
"כל הזמן זה היה איתנו, גם עלינו עם חולצה שעליה סמל החטופים והתאריך של ה-7 באוקטובר. זה נתן לכל מה שעשינו הרבה יותר משמעות. הרגשנו שאנחנו לא משחקים רק בשביל עצמנו, אלא גם בשביל המדינה, בשביל האנשים שלא יכולים להיות כאן איתנו. העולם לא כל כך אוהב אותנו כרגע, והרגשנו שאנחנו צריכים לייצג בכבוד. ניסינו לשים את כל זה בתוך חדר ההלבשה, כל אחד תמך בשני, וזה מה שעשה את ההבדל".
מה היה הרגע הכי קשה בטורניר ואיך התמודדתם איתו?
"הרגע הכי קשה היה להישאר מפוקסים. היו לא מעט תגובות מבחוץ - קהל, רשתות שלא תמיד היו נחמדות. לא תמיד זה היה קיצוני, אבל זה הפריע. בסוף בחרנו להתרכז במה שחשוב באמת במטרה. סיננו את הרעש".
מה לדעתך עשה את ההבדל ביניכם לבין היריבות?
"יש לנו שילוב מצוין של שחקנים - גם צברים שנולדו בארץ וגם עולים כמוני. כל אחד מהשחקנים שהגיע לישראל בא מתוך תחושת שליחות - רצון לפתח את הלקרוס בארץ. יש מאמנים טובים, יש אנשים עם תשוקה, רק צריך שזה יחדור עמוק יותר, לשורשים, לתרבות".
כקפטן מה המשמעות האישית שלך בהובלת הנבחרת לרגע כזה?
"עבורי, אלה החיים. הכי חשוב לי לפתוח דלתות לבני נוער, להראות שאפשר להתקדם, להצליח, לעשות משהו משמעותי. זה מה שאנחנו עושים עכשיו מראים שיש דרך, שיש לאן לשאוף".
כמה זמן אתה חולם על רגע כזה?
"אני משתדל לא לחיות בתוך חלומות, אלא לעשות את הדרך כמו שצריך. מבחינתי, גם בניצחון וגם בהפסד צריך לדעת להתנהל נכון. אבל כן, הרגע הזה כן עבר לי בראש לפעמים. וזה באמת משהו מדהים להרגיש".
מה היעד הבא? אתם כבר חושבים על אליפות העולם ב-2027? על אולימפיאדת לוס אנג'לס?
"ברור שזה בראש. ננחת בארץ, ננשום קצת, נחגוג עם המשפחות ואז נחשוב קדימה. לי אישית אין הרבה זמן. אני נוחת ועולה ישר לקו סוריה. חשוב לי באותה מידה לשרת את המדינה גם בצבא, ולא רק על המגרש. אבל ברור שהעיניים נשואות גם לאליפות העולם וגם לאולימפיאדת לוס אנג'לס 2028. זה היעד הגדול הבא".
מה עוד חסר לענף בישראל כדי לעשות את הקפיצה הבאה?
"יש לנו אנשים מדהימים, מאמנים, מנהלים והתמיכה של התאחדות 'אילת' שמלווה אותנו. בתחילת כל שנה אנחנו מגיעים לבתי ספר, מנסים לגייס ילדים חדשים. אבל כמו כל ענף קטן. קשה להיאבק בתקציבים מול ענקים כמו הכדורגל. זה מושך את רוב הכסף, ואני מבין את זה - אבל גם לנו מגיע. אנחנו צריכים מתקנים, שכר הוגן למאמנים, תמיכה ממשלתית שתעזור לנו להתפתח באמת".
מה החלום הבא שלך כקפטן הנבחרת?
"לראות יותר צברים בנבחרת. ב-2014, כשהתחלנו, לא היה אפילו אחד. ב-2018 כבר היה אחד, והפעם כבר חמישה. בפעם הבאה? אני רוצה לראות חצי-חצי. זו הדרך הנכונה וזה העתיד של הלקרוס הישראלי".
