כשהדגל הישראלי נפרש באולם בזאגרב ומדליית הכסף נתלתה על צווארו של נדב לוי, אחד משחקני הבוצ'ה הבכירים בישראל, היו שם דמעות - לא רק של התרגשות וגאווה. היו שם דמעות של געגוע, של כאב, של לב שנשבר ונאסף לאט לאט מתוך מטרה אחת - לא לוותר.
כמעט שנה חלפה מאז אותו לילה קשה בפריז, כשהאב שוקי לוי, האיש שליווה את נדב לכל תחרות, מריו, טוקיו ועד פריז - לקה בדום לב במפתיע כשהיה לצידו של בנו במשחקים הפראלימפיים. הם הגיעו יחד, כמו תמיד, לצעוד אל תוך התחרות החשובה מכולן, וכמו תמיד שוקי היה שם בשבילו עם אותה מסירות שקטה, חיוך מבויש ועיניים חמות שידעו לתמוך גם ברגעים הקשים. ואז, ביום בהיר אחד, בתוך ההתרגשות של המשחקים - הלב של שוקי פשוט נעצר.
האבל היה עמוק. משפחת לוי, נבחרת הבוצ'ה והקהילה הפראלימפית הישראלית הרכינו ראש. שוקי היה חלק בלתי נפרד מהנוף, לא עוד מלווה בלבד אלא דמות אהובה ומוכרת שתמיד שם כדי לעזור. לנדב לא היה קל לחזור, הספורט הפך פתאום מאתגר פיזי בלבד להתמודדות יומיומית עם אובדן. לשוב להתחרות, לשוב לארוז תיק, לשוב לשדה תעופה ולנסוע בלעדיו, הייתה דרך שלמה של אבל פרטי ופומבי כאחד.
אבל נדב לוי, כפי שהראה לכל אורך הקריירה הספורטיבית שלו, לא מוותר. באליפות אירופה השבוע בזאגרב הוא עמד שוב מול הטובים ביותר, הפעם בלי אבא לצידו, אבל עם אבא בלב. והוא שיחק, לאט, מדויק, נחוש - כמו שמי שמכיר אותו יודע שהוא יודע. הוא עבר שלב אחר שלב, עד שעלה לגמר. במדליית כסף הוא זכה, אבל את הניצחון האמיתי הוא כבר השיג ברגע שעלה למגרש.
"אני בטוח שהוא היה איתי באליפות. הרגשתי את זה". מספר בהתרגשות נדב ל"ישראל היום", "הייתה לי שלווה במשחקים שלי, הרגשתי קול. היה לי את הכובע שהוא חבש בפריז ואת החולצה שהוא לבש שם. הכובע היה איתי כל יום, הפך להיות סוג של אמונה."
"הימים הראשונים של התחרות היו מאוד קשים רגשית. הרגשות התפרצו. ובכל זאת, כל הנבחרת, מהראשון עד האחרון - תמכו, עטפו, חיבקו. גם מהבית, חברים, משפחה, עבודה. קיבלתי אהבה מכל עבר. וזה מה שהחזיק אותי. זה נתן לי כוח להאמין שאני יכול. שבאמת מאמינים בי".
איך אתה מרגיש עם המדליה הזאת, לאור כל מה שעברת השנה?
"תחושות מעורבות. אני לא אחד שמתפשר על כסף, ובטח שלא על הישגים, אבל הנסיבות השנה היו כל כך לא הגיוניות שזה כמעט נס שיצאנו עם מדליה. נתקענו אחרי מחנה אימון, ואז כל הסיפור עם אבא... זו שנה שקשה להסביר בכלל. אני לא יודע כמה היו שורדים אותה, בטח לא ברמה הגבוהה. אני עוד אקח זמן, אבל בסוף ארגיש את המשמעות של זה".
איך אתה מתאר את הדרך שעשית השנה עד להישג הזה?
"זו הייתה שנה של חישוב מסלול מחדש. הצד היצירתי שבי שיחק תפקיד חשוב - הייתי צריך למצוא דרכים אחרות להתאמן, להתמודד. שום דבר לא היה מתוכנן. הכל היה עליות וירידות, גם מנטלית. אחרי פריז, גם הפיק הספורטיבי וגם מה שקרה עם אבא, זו הייתה שנה מטלטלת. שמתי לי מטרה אחת - להגיע לתחרות הזאת - אבל לא דמיינתי שזה יקרה ככה".
"אפשר להגיד שבקושי הייתה הכנה. חוץ ממחנה אימון אחד, לא באמת נכנסתי לזה כמו שצריך. אני לא יודע איך הגעתי לגמר. שמח שהגעתי, כואב שהפסדתי, אבל זה היה סוג של נס ספורטיבי. באמת".
מה עבר לך בראש כשהבנת שאתה עולה לגמר ומבטיח מדליה?
"בשנייה שזה קרה, הדבר הראשון שעבר לי בראש זה איך אני מנצח בגמר, אבל זה לא עבד, לא הצלחתי. אחרי שנייה של עיכול, התרגשתי - עליתי לגמר. ידעתי שהוא על הבוקר למחרת, ולא היה כמעט זמן להתאקלם".
"כל הטורניר הזה היה מאוד אינטנסיבי. חצי הגמר שלי היה אחד הקשים, כל הדרך שלי הייתה קשה. מתוך ששת המדורגים הבכירים, אני פגשתי ארבעה. איכשהו כולם עברו לצד שלי של ההגרלה. והיריב שלי בגמר? הוא היה פשוט מצוין. אין תירוצים - הוא היה יותר טוב".
אז עם כל הקושי הזה - מה המשמעות של המדליה מבחינה מקצועית ואישית?
"מבחינה מקצועית, זה כמובן הישג משמעותי. המדליה הזו תכניס אותי לאליפות העולם בשנה הבאה כי היא שווה הרבה נקודות דירוג. הן אמנם לא יישארו עד לוס אנג'לס, אבל הן כן משפרות לי את הדירוג בטווח הקרוב, ועוזרות לקבל הגרלות קצת יותר נורמליות, לא ישר מול הצמרת.
"מבחינה אישית המדליה הזו היא מדליה של חיים בפרק ב'. הפרק שאחרי אבא. השנה הזאת הייתה שנה של אבל, ואני עדיין בתוכה. כל פיפס שעשיתי פה בטורניר הזכיר לי אותו, כל צעד, זה לא היה פשוט. התמודדות מנטלית קשה מאוד. הרבה אמרו לי שלא הרבה היו מצליחים לעבור את זה ולהישאר ממוקדים".
אתה מרגיש שזה השפיע עליך גם מקצועית?
"כן, בטח. לא רק בגמר אלא לאורך כל הדרך. אתה מרגיש את החסר, את המילה שהוא היה אומר, את החיבוק בסוף, את השקט שהוא היה נותן לי, את הדאגות שהוא היה סופג במקומי. אין לזה תחליף. החבר הכי טוב שלי, דוד, שהיה איתי בטורניר, עשה עבודה מדהימה. אבל זה לא אותו דבר. זה לא להיכנס לנעליים של אבא - זו מערכת יחסים אחרת לגמרי. היינו צריכים לבנות הכל מחדש.".
תוכל לספר עוד קצת על הקשר בינך ובין אבא?
"אבא שלי ליווה אותי מההתחלה. אני מאחל לכל ילד בישראל קשר כזה, כימיה כזאת. מהרגע שהבנו שיש פוטנציאל לאולימפיאדה וקריירה מקצוענית, הוא שם את החיים שלו בצד בשבילי. כל ימי החופש שלו נגמרו על הטורנירים שלי. ואתה יודע מה זה טורניר בינלאומי - מינימום שבוע, והרבה פעמים ארבעה-חמישה טורנירים בשנה. וזה תמיד היה באהבה, בחיבוק. הוא תמיד היה שם, גם כשלא הלך".
"גם במקומות הכי קטנים - כשלא היו חדרים נגישים, כשצריך עזרה בלבוש או בפרטים אישיים, הוא תמיד ידע מה צריך עוד לפני שביקשתי. וזה לא היה רק לי - גם לאחרים בנבחרת. היו פעמים שקיבלנו חדר קצת יותר נגיש, והוא היה אומר ‘תן לשחקנית אחרת, אנחנו נסתדר’. ככה הוא היה. עד הסוף, באהבה, במסירות מוחלטת".
