ביל גולדברג עלה הלילה (בין שבת לראשון) בפעם האחרונה לזירה, מול הקהל באטלנטה – העיר שאימצה אותו כשחקן פוטבול צעיר והפכה לבית השני שלו. הקרב האחרון בקריירה המיתולוגית שלו נערך באירוע Saturday Night’s Main Event של WWE, כשמולו עמד האלוף הצעיר גונתר.
גולדברג בן ה-58 נתן את כולו – אבל הפיזיות האדירה של גונתר הכריעה בסוף, כשהאלוף חנק אותו והשיג את הניצחון. רגע אחרי שהפעמון סימן את הקרב האחרון שלו, גולדברג לקח את המיקרופון, התנצל בפני הקהל על כך שלא הצליח להשיג את התואר – והודה בהתרגשות למשפחה ולחברים שהגיעו לראות אותו נפרד מהזירה.
אבל ליל אמש לא היה רק ערב של ניצחון נקודתי: זו הייתה חגיגה של קריירה שנמשכה כמעט שלושה עשורים – קריירה שהפכה את גולדברג לאגדה בזכות הסגנון הישיר והבלתי מתפשר שלו. הוא שמר על הדמות הזו לאורך כל הקריירה. לוחם עצום, מהיר ומפחיד שהגיע לזירה כדי לגמור קרבות במהירות.
הרצף המפורסם שלו ב-WCW הציג עשרות ניצחונות רצופים והפך אותו לאגדה חיה. הוא ניצח שמות כמו הולק הוגאן וזכה באליפות העולם של WCW מולו לעיני קהל משולהב. בהמשך זכה גם בתארים ב-WWE, והקרב שלו מול האלופים הגדולים של התקופה – מדה רוק ועד טריפל אייץ' – חיזק את המעמד שלו כאחד הכוחות הבלתי ניתנים לעצירה שידע עולם ההיאבקות.
עבור המון מעריצים – במיוחד ילדים יהודים – הוא לא היה רק עוד כוכב. הוא היה סמל. גולדברג מעולם לא הסתיר את שמו היהודי – להפך. הוא סיפר לא פעם שבחר לשמור על השם "גולדברג" בגאווה כדי להוות השראה לילדים כמוהו, לגדול להיות לוחם ולא להתבייש במי שאתה. "גדלתי במקום שלא היו בו הרבה ספורטאים יהודים מפורסמים", אמר פעם. "ורציתי לתת לילדים משהו לצפות לו".
אורן טרייטמן מערוץ ההיאבקות "קלוזליין", שיתף עם "ישראל היום": "לצפות בגולדברג בשנות ה-90 היה כמו לחזות בגיבור על. מביס את הרעים, בלתי ניתן לעצירה ועם מהלך החנית Spear שגרם לכל אוהד ואוהדת לקפוץ מהמושב שלהם בהתרגשות מוחלטת.
ואם נראה היה שהדמות שגולדברג בנה לעצמו הייתה חיזיון עבר בלבד, גילינו להפתעתנו הרבה שגם בגילו המופלג הוא יכול עדיין לשבור את יריביו עם מהלך הספיר האימתני כשב-2016 הוא עשה את חזרתו הגרנדיוזית וניצח את ברוק לסנר בדקה ו-36 שניות בניצחון שהשאיר את כולם עם לסת שמוטה על הרצפה. גולדברג אולי לא וירטואוז טכני וקרבותיו קצרים, אך אותם רגעים שהוא סיפק הם רגעים שמדברים עליהם עד היום".
זו גם הסיבה שהוא הצהיר בשבועות האחרונים שחלום חייו יהיה לסיים את הקריירה שלו בקרב פרישה בירושלים – הצהרה שסימנה כמה הקשר הזה לזהות שלו היה חשוב לו תמיד. בסוף זה לא קרה בישראל, אלא באטלנטה – אבל הרוח הייתה אותה רוח. הוא רצה קהל אוהב, ביתי, כזה שמכיר את הדרך שעשה.
במשך שלושה עשורים גולדברג נלחם לא רק ביריבים בזירה – אלא גם בגוף שלו עצמו. הפציעות הצטברו: כתף הרוסה, גב מרוסק, ברך פצועה. הוא עצמו הודה ששלוש השנים האחרונות הוקדשו לאימונים מפרכים כדי להחזיר את עצמו לכושר – לא בשביל החגורה, אלא בשביל הכבוד. אתמול הוא הודה שההפסד כואב, אבל אמר את זה בעיניים פקוחות, עם גאווה ובלי תירוצים.
אחרי ההפסד נשארה השאלה החדשה: לא "מי הבא?", אלא "מה הלאה?". גולדברג עוזב את הזירה – אבל לא את המורשת שלו. הוא יישאר תמיד האייקון הענק עם המבט הקשוח והלב הגדול. האיש שלימד דור שלם שכוח הוא לא רק בגודל, אלא גם בזהות ובגאווה להיות מי שאתה.
