המאמן האיראני בראיון מיוחד: "יחסיי עם הישראלים טובים, מה שקורה זה בגלל פוליטיקה"

בתוך ההמולה של אליפות העולם בג'ודו בבודפשט, כשעל המזרנים מתמודדים הכוכבים הגדולים בענף, יש דמות אחת שמושכת תשומת לב דווקא בשקט, בצניעות ובחום האנושי שהיא מקרינה. זהו האיראני ואהיד סרלק, מאמן נבחרת הפליטים של איגוד הג'ודו הבינלאומי (IJF) - אדם שהדרך שעבר ראויה לא רק למדליה, אלא גם לספר.

סרלק בן ה-44 נכנס לעולם הג'ודו בגיל 13 בטהרן, וכישרונו התבלט במהרה. בשנות ה-2000 היה מהספורטאים הבולטים באסיה - הוא זכה במדליית הכסף באליפות אסיה, דורג שלישי בעולם במשקל עד 60 ק"ג והיה מועמד בולט למדליה אולימפית - אך מאחורי ההצלחות הסתתרו לחצים פוליטיים בלתי פוסקים מצד המשטר האיראני, שהציב את האידיאולוגיה מעל ערכי הספורט.

הנקודה ששינתה את חייו הגיעה באליפות העולם 2005 בקהיר, כשסרלק נדרש להפסיד בכוונה כדי שלא יתמודד מול יריב מישראל. ההוראה לא הותירה מקום לספק, אך סרלק, שגדל על ערכים של כבוד, הדדיות וספורטיביות, סירב לציית. ההשלכות היו הרות גורל: הוא הושעה, סולק מהנבחרת והפך לאדם לא רצוי במולדתו.

בשנת 2009, לאחר שהגיע למקום החמישי באליפות העולם בהולנד, הוא עבר מסע לא פשוט של בריחה ומאבק לקבלת מעמד פליט, תחילה בגרמניה, ובהמשך כחלק מהמערכת הגלובלית של הג'ודו.

כיום הוא מוביל את אחת הנבחרות המיוחדות ביותר בעולם הספורט, נבחרת הפליטים של ה-IJF, מיזם שיזם נשיא הארגון מריוס ויזר במטרה להעניק סיכוי חדש לספורטאים שברחו מאזורי מלחמה, דיכוי ורדיפה. תחת הדרכתו של סרלק התאמנו בשנים האחרונות צעירים שהגיעו מסוריה, איראן, קונגו, מונגוליה, דרום סודאן ואפגניסטן - חלקם יתומים, חלקם חיים ללא מעמד רשמי, אך כולם מצאו בנבחרת הזו מסגרת תומכת, משמעת יומית, ובעיקר תחושת שייכות.

יותר ממאמן, סרלק הוא מנטור ואב רוחני עבור הג'ודאים הצעירים, אדם שעבר בעצמו את הסבל שהם חווים, שמבין היטב מה המשמעות של להרגיש לבד בעולם, ושמעניק להם תקווה, ביטחון ואמונה. בבודפשט הם לא רק משתתפים, הם נושאים מסר של אנושיות, קיום משותף ואומץ לעמוד על העקרונות, גם במחיר כבד.

בראיון בלעדי ל"ישראל היום" מספר סרלק דווקא בימים אלו, שבהם איראן נלחמת מול ישראל, על התקופה הקשה והמרחק מהמשפחה, התמיכה שקיבל ממנהיג הג'ודו העולמי, החיבור הלא צפוי שיצר עם ישראלים לאורך השנים והחלום שלו: עולם שבו אף ילד לא ייאלץ לברוח רק בגלל שהוא רוצה לחיות אחרת.

"כששואלים אותי מאיפה אני, אני אומר 'מהאמא שלי'. אנחנו כולנו קודם כל בני אדם", מספר סרלק, "אני בעצמי הייתי פליט. הגעתי לגרמניה בשנת 2009. היום יש לי אזרחות גרמנית, אבל זה לא משנה. הגבולות הם גיאוגרפיים, אבל הלב והאכפתיות הם אוניברסליים. ג'ודו זו משפחה, וכשאנחנו מתאמנים או מתחרים, זה לא משנה מאיזו מדינה אתה".

מתי בפעם האחרונה ראית את המשפחה שלך?

"לא ראיתי את המשפחה שלי מאז 2008, זה לא פשוט. המשפחה שלי עכשיו היא קהילת הג'ודו. ה-IJF זה הבית שלי והנשיא מריוס ויזר הוא בשבילי כמו אבא. הוא לא רק תומך, הוא דואג. נותן הכל לי ולכל הילדים שצריכים עזרה, בדיוק כמו פליטים אחרים. הם באים למדינה חדשה בלי כלום, אבל דרך הג'ודו, הם יכולים לעבור מ'כלום' ל'משהו' - ואז להכל".

נאלצת לעזוב את איראן כי לא נתנו לך להתחרות מול ישראלים, כמו שקרה לסעיד מולאי. היום יש לך קשר חם עם הנבחרת הישראלית, איך אתה מסביר את זה?

"מה שקורה זה בגלל פוליטיקה, הגענו גם לישראל להתחרות בגרנד סלאם. מי שנמצא בתחום הספורט האמיתי מבין שאין לזה קשר לפוליטיקה, אנחנו לא מתעסקים בזה. אנחנו באים לשפר את עצמנו, להתחרות, להתקדם. אם ננצח ונזכה במדליה - נפלא. אם לא - ננסה שוב. נמשיך להתאמן. כל הבעיות האמיתיות הן פוליטיות, אבל אנחנו נשארים בג'ודו, יחד".

"הספורטאים שלי מתאמנים עם ישראלים, שהיתי איתם בספרד, אימונים משותפים. אין פוליטיקה, רק ג'ודו. אני בקשר גם עם יושב הראש משה פונטי והמאמן שני הרשקו. בכל פעם שרואים אותי, הם שואלים האם אני צריך משהו, יריבי אימון או אם ספורטאי צריך טיפול. זה פשוט נפלא".

"פונטי איש טוב, הוא גם הזמין אותי ואת הנבחרת לישראל. הוא הגיע מהג'ודו ומבין הכל, כך שגם טוב להתייעץ איתו לפעמים. הישראלים הם אנשים מאוד חמים ויש לי חיבור טוב איתם".

איך אתה רואה את התפתחות הג'ודו הישראלי?

"נבחרת הנשים מאוד חזקה, בנבחרת הגברים יש עכשיו הרבה צעירים טובים. אני מאמין שבאולימפיאדה הקרובה בלוס אנג'לס, ישראל תצליח להגיע לעוד יותר הישגים. צריך לזכור שיש לכם מלחמה ולא הרבה כספים מגעים, אני גם יודע על כל השינויים האחרונים בנבחרת. אני מקווה שישראל תזכה בעוד מדליות וגם אנחנו נתחרה אחד בשני".

"נלחמים בשם מיליוני פליטים בעולם"

השנה סרלק הגיע לאליפות העולם עם נבחרת חדשה לגמרי, המונה שני ספורטאים בלבד. הראשון בקטגוריית עד 81 ק"ג הוא ערב סיבג'טולה שמגיע מאפגניסטן, והשני, חוסלן מונקהו בקטגוריית עד 100 ק"ג, הוא במקור ממונגוליה אבל חי כיום בפריז.

"יש לי שני ספורטאים בתחרות השנה. הם בחרו להצטרף לנבחרת הפליטים במסגרת התמיכה של איגוד הג'ודו העולמי", מספר סרלק, "אחרי המשחקים האולימפיים הקמנו קבוצה חדשה לגמרי, צוות חדש וסגל ספורטאים חדש, ואנחנו בונים הכל מחדש.

הספורטאים שכרגע נמצאים בגרמניה הם רק ההתחלה. רובם עדיין לא בשלים לאליפות עולם ואנחנו מתכננים להביא את מרבית הסגל החדש לתחרויות בשנה הבאה. אנחנו עובדים קשה להכין אותם לרמות הגבוהות ביותר".

מה זה בשבילך אליפות העולם?

"אליפות העולם בשבילי היא הרבה מעבר לתחרות. זו במה עולמית שכוללת את טובי הג'ודאים בעולם והיא נושאת איתה ערך ומשמעות. אני מודע לכך שהנבחרת שלי עדיין לא ברמה הגבוהה ביותר, אנחנו לא באים כפייבוריטים, אבל אנחנו באים עם מוטיבציה אחרת. הספורטאים שלי לא מייצגים רק את עצמם או את הג'ודו, הם מייצגים מיליוני פליטים ברחבי העולם. זאת הסיבה האמיתית שאנחנו כאן, זאת השליחות שלנו. אנחנו מנסים לעשות את הכי טוב שאנחנו יכולים, גם אם אין לנו את כל התנאים או הניסיון, כי אנחנו לא כאן רק בשביל ניצחון אישי, אלא כדי לתת תקווה לאחרים."

איך הספורטאים בכלל יודעים לפנות אליך? איך הם מוצאים אותך?

"האמת, לפעמים זה קורה בצורה לא צפויה. רבים שומעים עליי דרך קהילת הג'ודו או דרך איגוד הג'ודו העולמי. יש כאלה שגם אני מוצא אותם ברחוב ושואל האם הם רוצים לבוא ולהתאמן בג'ודו במועדון שלי. במקום שהם יכולים להידרדר לפשע, אני מציל אותם".

מה אתה יכול לספר על התמיכה שאתם מקבלים מה-IJF?

"בלעדיהם לא היינו כאן. התמיכה שאנחנו מקבלים מאיגוד הג'ודו העולמי ובמיוחד מהנשיא מריוס ויזר היא מעל ומעבר. בלי הסיוע שלהם, פשוט לא היינו יכולים להשתתף. אנחנו מדברים על תמיכה אמיתית - מימון ציוד, טיסות, מחנות אימונים, הכול. ויזר מבחינתי הוא לא רק נשיא, הוא כמו מלאך, עבורי, עבור הספורטאים ועבור כל קהילת הפליטים. הוא נותן הזדמנות שווה לכל אחד שמוכן לעבוד קשה ולהאמין.

להיות אפילו חבר קטן במשפחה הגדולה הזו זה בעל ערך עצום עבורי. כחברי נבחרת הפליטים בג'ודו, אנחנו מייצגים מיליוני פליטים ברחבי העולם. דרך האימונים שלנו, העבודה הקשה והנוכחות בתחרויות האלה, אנחנו רוצים להעביר מסר של תקווה וכוח לכל הפליטים - לא משנה כמה החיים קשים, תמיד אפשר להמשיך קדימה, ותמיד אפשר להצליח.

לא חשוב מאיפה באנו או לאיזו מדינה אנחנו שייכים, מה שחשוב הוא שכולנו ג'ודאים. יחד, אנחנו יוצרים משפחה מאוחדת ונלחמים ביחד למען החלומות שלנו. זו אחת המתנות היפות ביותר שספורט יכול להציע".

מה החזון שלך לחמש או עשר השנים הקרובות עבור נבחרת הפליטים?

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

"אני רואה עתיד חיובי, אבל מורכב. אם ספורטאים פליטים ימשיכו להגיע למזרן, זה כאילו אני עצמי חוזר למזרן. אני כבר לא מתחרה, הגוף שלי לא יכול, אבל בכל פעם שספורטאי שלי עולה לקרב, זה מרגיש לי כאילו אני שם איתו. אני יודע מה הם עברו, הם נושאים על הגב לא רק תיק של ציוד, אלא גם תיק נפשי כבד - בעיות מהעבר, טראומות, געגועים למשפחה, מלחמות. המטרה שלי היא לעזור להם למצוא דרך חיובית להתמקד. הג'ודו הוא הכלי. הוא נותן משמעות. ואני אומר להם - אתם לא פה רק בשביל עצמכם. אתם נלחמים בשם מיליון פליטים בעולם".