הישג שייכנס לספרי ההיסטוריה: גיא ששון, שחקן הטניס הפראלימפי בן ה-45 ממועדון ספיבק איל"ן רמת גן, רשם היום (שבת) זכייה שנייה ברציפות בטורניר רולאן גארוס בקטגוריית הקוואד והפך לישראלי הראשון שעושה זאת פעמיים ברצף.
בגמר היוקרתי בפריז גבר ששון על המדורג ראשון בעולם, ההולנדי נילס וינק, בתוצאה 4:6, 5:7, לאחר משחק מתוח שנמשך שעה ו-55 דקות ובו הצליח לשמור על ריכוז גם אחרי הפסקת גשם ממושכת. לצד הזכייה האישית, השניים אף שיתפו פעולה בטורניר הזוגות וזכו יחד בגביע.
ששון, שנפצע קשה בתאונת סנובורד ב-2015 והפך מרותק לכיסא גלגלים, התחיל לשחק טניס בתום הליך שיקום ממושך. רק לפני כשנתיים וחצי עבר לקטגוריית הקוואד הקטגוריה המורכבת יותר מבחינה תפקודית ובקיץ האחרון כבר זכה במדליית ארד במשחקים הפראלימפיים בפריז 2024.
"הרגשה מדהימה לעשות את זה שוב", מספר ששון בראיון מיוחד ל"ישראל היום", לאחר הזכייה בתואר היוקרתי. "זה אפילו קשה יותר מהפעם הראשונה, כי לשמור על תואר כשאתה מגיע כאלוף זה אתגר אמיתי. יש לחץ, יש ציפיות, ויש גם את הצורך לשמר ניקוד, וזה תמיד קשה יותר. מצד שני, דווקא לא הייתי הפייבוריט, ההולנדים מדורגים מעליי, ויש להם סטטיסטיקה טובה מולי. באתי כאנדרדוג, ודווקא מהמקום הזה, זה מתוק יותר".
הדרך לזכייה לא הייתה פשוטה, מודה ששון. "השבוע האחרון לא היה מהטובים שלי, גם מבחינת הכושר וגם במשחק עצמו. אבל דווקא במשחק הגמר הכול התחבר. ידעתי לשמור על קור רוח, להתמודד עם הפסקת הגשם, ולהוציא מעצמי את הכי טוב, בדיוק ברגע שהייתי צריך".
בכדור האחרון שהבנת שניצחת שוב, מה היה הדבר הראשון שעבר לך בראש?
"שסוף סוף זה נגמר", הוא צוחק. "היו לי חמש נקודות משחק לפני שהצלחתי לסגור את זה. אמרתי לעצמי: אם זה הולך לשובר שוויון - אני לא יודע איך אני יוצא מזה. גם דמיאן, המאמן שלי, שישב לידי עכשיו צוחק, כי זה באמת היה מסובך. בסוף, פשוט הלכתי על כל הקופה בכדור האחרון, בלי לחשוב פעמיים. ראיתי את הכדור שלו יוצא החוצה, ובום, תחושת רווחה ענקית. כל הלחץ התפוצץ".
ולפריז, מתברר, יש חלק גדול בהצלחה.
"אני מת על פריז. יש בה משהו שעושה לי טוב - האווירה, הקהל, החימר, רולאן גארוס עצמו, וכמובן ההשראה מרפאל נדאל. קשה להסביר את התחושה הזאת, אבל אני מצליח להתחבר כאן למשהו עמוק, שיש רק במקומות כאלה, וזה כנראה חלק ממה שעוזר לי להגיע להישגים".
אחד הרגעים המרגשים בטורניר היה ההקדשה שנתת בסיום לזכר יואב רוור ז"ל, שנהרג ביום שישי בעזה.
"לא הכרתי אותו או את המשפחה אישית, אבל חברים טובים שלי שקשורים אליו שלחו לי הודעה לפני המשחק, שהם בדרך חזרה לארץ להלוויה. הם גם העבירו לי תמונה שלו. זה היה רגע קשה, כי אתה פתאום משווה בין החיים עצמם למה שאתה עושה כאן. זה נתן לי פרופורציה וגם דרייב חזק. הרגשתי שאני משחק בשביל משהו הרבה יותר גדול מהטניס. אם זה גרם אפילו לרגע אחד קטן של נחמה או הזדהות למשפחה, אז עשיתי את החלק הקטן שלי".
וזה לא היה שבוע קל.
"התמודדתי עם וירוס, הרגשתי חולשה, ולא הצלחתי לשחק את הטניס שאני רגיל. אפילו בחצי הגמר כבר כמעט קניתי כרטיס טיסה הביתה… אבל המאמן שלי ידע להרים אותי, בעיקר דרך הלב ולא דרך טניס גדול. גם בזוגות לא הייתי באנרגיה מלאה, אבל הלחימה ניצחה".
נראה שבין השחקנים בצמרת הענף שלכם יש אווירה טובה, זה אמיתי?
"לגמרי. יש הערכה הדדית מאוד גדולה, גם בין יריבים. אני בקשר טוב עם ההולנדים, עם השחקן הטורקי, ואנחנו מכירים גם את המשפחות אחד של השני. יש פערי גיל, אבל גם חיבור אמיתי. ברור שעל המגרש, כל אחד נלחם. נילס, למשל, זה שחקן שיילחם עד הכדור האחרון. אבל כשהמשחק נגמר, זה נגמר. אפשר לשתף פעולה, כמו שעשינו בטורניר הזוגות, וכבר מסתכלים קדימה לתחרות הבאה בווימבלדון".
ועם כל ההצלחה – אתה עדיין רעב?
"לגמרי. דווקא עכשיו, אחרי הגמר, ראיתי כמה זה חשוב לאנשים. היו הרבה דגלי ישראל בקהל, יהודים מפריז שהגיעו לעודד, זה נותן המון כוח. אני מרגיש שיש לי עוד מה לתת ואני רוצה להמשיך להילחם, לנצח, להביא עוד גאווה".
מה יש בטניס הפראלימפי שלא מצליחים לשחזר בטניס האולימפי בישראל?
"קשה לי לדעת, אני לא מכיר את הפרטים או את המדיניות שם לעומק. מה שאני כן יודע זה שיש כאן הרבה תשוקה, הרבה אנשים טובים, והרבה רצון להצליח".
מה למדת על עצמך מהמסע הזה?
"אני לא חושב שלמדתי משהו חדש לגמרי, אני לא ילד, עברתי כבר כמה דברים, גם פציעות, גם עבודה קשה, גם הצלחות וגם כישלונות. אני מרגיש מגובש, שלם. אני מביא את עצמי כמו שאני למגרש עם הלב, עם התשוקה, עם הנחישות".
עוד שלוש שנים – לוס אנג'לס 2028. איך זה ייגמר?
"תראה שם מישהו בן 49, נלחם עד הכדור האחרון – עד הסוף".
