בעולם שבו ספורטאי קרבות נמדדים לעיתים קרובות על פי עוצמה, כוח ומהירות, רוח השם גורדון מביא איתו משהו נוסף - שילוב נדיר של עומק, משמעת ונחישות שקטה. בגיל 21 בלבד, לוחם האגרוף התאילנדי הישראלי הפך לדמות בולטת בזירה הבינלאומית, וכעת הוא עומד בפני אחת התחנות החשובות ביותר בקריירה הצעירה שלו: משחקי העולם שייערכו הקיץ בצ'נגדו, סין.
עבור גורדון, זו לא רק תחרות בינלאומית יוקרתית, זו ההזדמנות שלו לחבר את כל מה שבנה עד כה לרגע אחד שכולו מיקוד במטרה. הוא יגיע לשם לא כאלמוני, אלא כאלוף עולם לשעבר, כזוכה בתואר "לוחם השנה" של IFMA וכספורטאי שעשה היסטוריה כפולה ב־2023: גם כשהפך לישראלי הראשון שזוכה באליפות העולם באיגרוף תאילנדי לגברים, וגם כשהיה לישראלי הראשון שזוכה באליפות של אחד האצטדיונים היוקרתיים ביותר בתאילנד, אצטדיון אומנוי.
אבל הדרך לשם לא הייתה שגרתית. הוא נולד לשם חריג, גדל בבית חרדי־לאומי בשומרון ובזכרון יעקב, התחנך בחינוך ביתי, ואת עולמות הלחימה גילה כבר בגיל שמונה, לצד הוריו - אביו, ספורטאי לשעבר ומטפל, ואמו, מדריכת כושר מקצועית.
כשהיה ילד, בעוד חבריו למדו בכיתה, הוא התאמן ולמד את משמעותה של נחישות, עוד הרבה לפני שידע מה זה תואר עולמי. אחיו הצעיר, אהבת השם, הלך בעקבותיו וגם הוא כבר אלוף עולם, מה שהופך את משפחת גורדון לאחת המיוחדות שנראו בזירת הספורט הישראלי.
כעת, לקראת המשחקים בסין, רוח השם התפנה לראיון מיוחד ל"ישראל היום", כשאי אפשר לפתוח אתה, בלי שיסביר קודם כל על השם המיוחד. "זה לא שם שגרתי, אני יודע. רוח, כמו רוח השם. ההורים שלי נתנו לי את השם הזה כשעלו לארץ - אבא שלי חזר בתשובה, אימא שלי התגיירה והם הרגישו שכל המסע שלהם לארץ, עם שני ילדים, כמעט בלי כלום, היה אפשרי רק בזכות האמונה. מבחינתם, הרוח, רוח האמונה, רוח הנפש, היא מה שהחזיקה אותם. אז זה היה סוג של תודה, תפילה. כל הילדים אצלנו קיבלו שמות עם משמעות עמוקה".
איך זה לגדול עם שם כזה?
"כילד, זה לא תמיד פשוט. ילדים יכולים להיות אכזריים בלי להתכוון, צוחקים, שואלים, מחקים. לפעמים הרגשתי שונה, שלא מבינים אותי. רק כשגדלתי התחלתי להבין כמה עוצמה יש בזה. היום אני גאה מאוד בשם שלי. הוא מזכיר לי כל יום מי אני, מאיפה באתי, ומה אני מייצג. השם הזה מחייב אותי להיות ישר, לעבוד קשה, להישאר צנוע. כשאתה נושא שם כזה, אתה לא יכול להרשות לעצמך להתנהל באדישות, אתה תמיד נושא איתך איזו שליחות".
זו תחושה של שליחות באמת?
"כן, לגמרי. אני רואה בזה שליחות, גם בשם, גם בדרך שלי. לא באתי מרקע של כסף או של קשרים. הגעתי רחוק בזכות התמדה, אמונה וסביבה תומכת. אני מנסה להראות שאפשר להגיע רחוק גם בלי תנאים מושלמים, כל עוד אתה נאמן לעצמך. ואני מרגיש שדרכי, גם בשם, גם באמונה, גם בקרבות שאני נלחם בהם, אני מצליח להעביר מסר. לא רק ספורטיבי, גם אישי, רוחני אפילו".
איך מסתדרים עם תשעה אחים?
"כן, משפחה ענקית. שישה אחים ואחיות ביולוגיים, ועוד שלושה חצאי-אחים. הבית היה תמיד מלא – בכי, צחוקים, דלתות נטרקות, ריח של אוכל, ילדים רצים בכל פינה. אבל גם המון חום, המון ערכים. אנחנו משפחה ספורטיבית - אימא מדריכת כושר, אבא היה מפתח גוף. לא הייתה טלוויזיה, לא חטיפים. היינו קמים מוקדם, עושים פעילות גופנית, אוכלים טבעוני. זה אולי נשמע קיצוני, אבל זו הייתה דרך חיים. גם היום, כשאני בזירה, אני שומע בראש את הקול של אבא אומר לי: "רוח, אל תוריד את הידיים". זה נשאר איתך לכל החיים".
התחנכת גם בבית, איך זה היה?
"נכון, עד כיתה ד’ הייתי בחינוך ביתי. זה אומר שההורים שלי חינכו אותי לבד בבית, בלי מסגרת רשמית. זה היה בעיקר בגלל אידיאולוגיה, הם רצו לשמור על טוהר, על ערכים מסוימים, לא רצו להכניס אותי בגיל צעיר מדי למערכת. הייתי לומד בבית, מתאמן, עושה יוגה, קורא המון. מצד שני, זה גם יצר בדידות. לא היו לי חברים בני גילי, הרגשתי שאני קצת מחוץ לעולם. בכיתה ד’ ביקשתי ללכת לבית ספר – וזו הייתה חוויה שונה לגמרי. פתאום ילדים, רעש, שיעורים, חוקים. אבל אני חושב שזה עיצב אותי, למדתי להסתגל למצבים, לגלות את עצמי גם בתוך מסגרת"?
ובשלב מסוים התחלת להתאמן בקיקבוקס. איך זה קרה?
"אחד האחים שלי התחיל להתאמן במועדון קיקבוקס בירושלים, והוא ממש משך אותנו פנימה, אותי ועוד אח. לאט לאט התחברתי, ואז נשאבתי לגמרי. מהר מאוד הבנתי שזה יותר מתחביב, זה דרך חיים. התחושה של הכוח, השליטה בגוף, הפוקוס, המשמעת, זה עשה לי סדר בראש. פתאום הייתה לי מטרה, משהו להשתפר בו, להתמקד בו. זה נתן לי גם ביטחון עצמי, שלא תמיד היה לי כילד.
אתה חי ומתאמן בתאילנד, מה בעצם הביא אותך לשם?
"אני גר ומתאמן בבנגקוק, כבר תקופה. ההתחלה הייתה מאוד הדרגתית, קודם טסתי לתחרויות, התחלתי לחזור שוב ושוב, עד שזה נהיה טבעי להישאר. אני מתחרה בקיקבוקס תאילנדי כמעט 12 שנה, אבל כשזכיתי ב-2023 באליפות העולם לבוגרים, זו הייתה נקודת מפנה. זו הייתה לא רק המדליה הראשונה שלי, אלא גם מדליית הזהב הראשונה של ישראל בגברים בענף הזה. זו הייתה הצלחה גדולה, ופתחו לי דלתות להילחם בזירות הכי גדולות שיש בתאילנד. מאז, אני כאן – מתאמן, נלחם מול לוחמים ברמה הכי גבוהה שיש, ולומד המון. זו סצנה מטורפת, כל יום יש קרבות, כל הזמן יש עם מי להתאמן, הרמה כאן פשוט אחרת".
ועכשיו אתה מתכונן למשחקי העולם?
"כן. זה היעד הגדול של השנה. אני מייצג את ישראל במשחקי העולם באוגוסט. אני ממש נכנס עכשיו להכנות ממוקדות, גם מנטליות, גם פיזיות. זו הזדמנות אדירה, לא רק עבורי אלא גם עבור הענף בישראל, שעדיין לא מקבל את המקום שמגיע לו. אני מרגיש שזו אחריות גדולה, להביא מדליה, להביא חשיפה, להראות שישראל יכולה להצליח גם בענפים פחות "פופולריים".
מה זה בשבילך לייצג את ישראל?
"זו שאלה רגישה. הרבה פעמים אנשים מתפלאים, מה זה אומר להיות ספורטאי ישראלי בתאילנד, בזירה בינלאומית, עם כיפה על הראש. אבל בשבילי זו גאווה עצומה. אני מרגיש שאני נושא איתי את כל מי שתמך בי, את כל מי שחלם ולא העז. אני מניף את הדגל גם בשביל כל הילדים שמרגישים שהם לא "שייכים". זה לא רק ספורט - זו אמירה. וכשאני עומד שם, על הזירה, שומע את השם שלי עם ישראל מאחוריו, זה רגע שאי אפשר להסביר במילים".
היו לך מקרים של עוינות? תגובות לא נעימות?
"כן. בתאילנד זה קורה לפעמים, במיוחד אם אתה נלחם מול יריב ממדינה מוסלמית, או אם אתה מנצח בצורה משכנעת. אנשים בקהל מראים בטלפון דגל פלשתין, שורקים בוז, מנסים להוציא אותך מפוקוס. אבל אני לא מתרגש. להפך, זה מחזק אותי. אני יודע מי אני. ברגע שאתה שומר על עצמך, באמונה, בשקט הפנימי שלך, אף אחד לא יכול לערער אותך".
ובאמת – אתה נלחם לפעמים גם בשבת. איך זה מסתדר עם האמונה?
"שאלה קשה. בשבת אני לא מדליק אש, לא נוסע, אבל אם יש תחרות חשובה, אני כן נלחם. אני רואה בזה קידוש השם, אני עולה עם כיפה, עם שרשרת תהילים, עם הדגל. אני עושה את זה בשביל המדינה, בשביל המסר. יש בזה משהו עוצמתי, אתה עומד בזירה, ביום הקדוש, ומראה שיש יהדות שהיא לא רק סגורה בתוך עצמה. היא גם גאה, עוצמתית, נוכחת".
מה מושך אותך דווקא בקיקבוקס תאילנדי?
"זה ספורט טוטאלי, אתה לא יכול לזייף. אם אתה לא מוכן, זה ייגמר מהר. אתה חייב משמעת, מסירות, שליטה בגוף, הבנה טקטית. הקרב בזירה הוא כמו שיחה, אתה מגיב, מתמרן, מתכנן. והכי חשוב, אתה עומד לבד. אין תירוצים, אין על מי ליפול. כל מה שיש, זה אתה. אני אוהב את זה. זה מחשל אותך לא רק כספורטאי, גם כאדם".
אז אפשר להגיד שאתה נהנה לחטוף מכות?
"אני נהנה מהתהליך, לא מהמכות. אף אחד לא אוהב לחטוף, אבל אני יודע להתמודד. אני מגן טוב, אני לומד, אני מתאושש מהר. זה חלק מהדרך. בשביל להגיע לרגע שבו מרימים לך את היד, אתה צריך לעבור דרך ארוכה, לפעמים כואבת. אבל ברגע הזה - הכול שווה".
רוח השם גורדון מתחרה באגרוף תאילנדי, ענף שנמצא תחת התאחדות "אילת" לענפי הספורט שאינם אולימפיים, אותה מוביל אריק קפלן, נשיא התאחדות "אילת" וראש המשלחת הישראלית למשחקי העולם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו