פיודור חפרסקי, אחד הספורטאים הבולטים בנבחרת ישראל בסיוף, מצא את עצמו עד לפני שבוע במצב אבסורדי. למרות שייצג את המדינה בתחרויות בינלאומיות, עלה לבדו בגיל 16, מתגייס בקרוב לצבא, שולט בעברית ומזוהה עם הארץ, המדינה לא הנפיקה לו דרכון בטענה שלא שהה בישראל מספיק ימים.
הספורטאי המצטיין וחבר הסגל האולימפי של ישראל לקראת אולימפיאדת לוס אנג'לס 2028, נולד ברוסיה ועלה לראשונה לישראל עם הוריו כשהיה בן 13, בנובמבר 2019. עם זאת, לאחר זמן קצר נאלצו הוריו לחזור לרוסיה לצורך טיפול בסבתו. שלוש שנים לאחר מכן, באוגוסט 2022, עלה פיודור לבדו לישראל, רק בן 16, על רקע המלחמה שפרצה בין רוסיה לאוקראינה.
כבר לפני עלייתו לישראל היה פיודור חלק מנבחרת הקדטים של רוסיה, אך מיד עם הצטרפותו לאקדמיה למצוינות במכון וינגייט, בזכות המלצת איגוד הסיוף והמאמן אייל אהרנסון, בלט בכישרונו והפך לחלק בלתי נפרד מנבחרות הקדטים, הנוער והבוגרים של ישראל. במהלך השנתיים האחרונות הספיק לזכות במדליות זהב בסבב הקדטים, להעפיל לגמר באליפות העולם לנוער, לזכות במדליית ארד קבוצתית באליפות אירופה לנוער ולאחרונה זכה בזהב באליפות אירופה עד גיל 23 עם הנבחרת.
למרות ההישגים והעובדה שייצג את ישראל ב-179 ימי שליחות רשמיים מטעם המדינה בין 2022 ל-2024, כשהוא ביקש בספטמבר האחרון לחדש את הדרכון שלו, נאמר לו במשרד הפנים כי אינו זכאי לדרכון ישראלי – אלא רק לתעודת מעבר, מאחר שלא שהה בישראל 75% מהזמן לפי הקריטריונים המקובלים.
תעודת מעבר משמעותה מגבלות חמורות על השתתפותו של חפרסקי בתחרויות ברחבי העולם, שכן היא מחייבת הוצאת אשרת כניסה כמעט לכל מדינה. מדובר בפגיעה ישירה באפשרותו להמשיך לייצג את ישראל ברמות הגבוהות ביותר, אלא שבעקבות הפרסום ב"ישראל היום", כבר למחרת זכה פיודור לקבל את הדרכון המיוחל בהתערבות ישירה של שר הפנים משה ארבל ובהמלצת שר הספורט מיקי זוהר.
"אני יהודי לפי דת, אמא שלי יהודייה, אז ההחלטה לעלות לארץ הייתה יחסית קלה", מספר חפרסקי בראיון מיוחד. "בהתחלה הגענו רק כדי לקבל אזרחות. ההורים שלי חזרו לרוסיה, אבל אני נשארתי. כשהחלה המלחמה, כבר לא יכולתי להשתתף בתחרויות תחת הדגל הרוסי וזה הרגיש לי לא נכון להמשיך לחיות במדינה שפתחה במלחמה לא צודקת. דיברתי על זה עם ההורים, וביחד החלטנו שאני עולה לישראל באופן קבוע".
היית לבד בגיל 16 במדינה זרה – לא פחדת?
זה אולי נשמע קשה, אבל אני לא הרגשתי לבד. מההתחלה היה לי טוב כאן. היו לי מאמנים דוברי רוסית אז לא הרגשתי זרות באימונים. כל הצוות של האקדמיה תמך ועזר, גם באנגלית כשצריך. קיבלו אותי יפה וזה הפך את ההתחלה להרבה יותר פשוטה".
איך שמרו איתך ההורים על קשר בתקופה הזאת? הייתה תמיכה מהמשפחה?
"כן, אנחנו בקשר קבוע. מדברים בטלפון, מתכתבים. הם באים לראות אותי בתחרויות באירופה ולפעמים גם מגיעים לביקור בארץ. אבל הם כבר לא צעירים וזה לא פשוט להם לעבור לפה לגמרי, אז כרגע אני כאן והם שם, אבל הם מאוד תומכים בי".
איך הרגשת לייצג את ישראל בתחרויות בינלאומיות, כעולה חדש שהגיע לבד?
"זו גאווה עצומה. ישראל זו המדינה שלי עכשיו, ואני שמח שיש לי את הזכות לייצג אותה. זאת הייתה המטרה כשעליתי, להגשים את החלום שלי כספורטאי ישראלי".
איך קיבלו אותך כאן – גם בנבחרת וגם בחיים האישיים?
"מהרגע הראשון הרגשתי שייכות. בהתחלה דיברתי עם החברים לנבחרת באנגלית, אבל לאט לאט למדתי עברית והיום אני ממש חלק מהקבוצה. גם בחיים האישיים, מרגיש שאני חלק מהחברה הישראלית".
למדת עברית מאוד מהר – איך הצלחת לעשות את זה תוך כדי אימונים ולחץ תחרותי?
"היה לי אולפן בשלושת החודשים הראשונים, אחר כך לקחתי שיעורים פרטיים פעמיים בשבוע. בנוסף, הלכתי לבית ספר, הקשבתי, ניסיתי לדבר עם כולם בעברית. זה היה תהליך, כל יום קצת יותר. היום אני כבר מרגיש בתוך השפה, ממש חי אותה".
איך גילית שאתה לא יכול לחדש את הדרכון הרוסי שלך, ומה קרה מאז?
"כשהדרכון הקודם שלי פג תוקף, הגעתי למשרד הפנים ונאמר לי שאני לא זכאי לחדש אותו, אלא אקבל תעודת מעבר. לשמחתי, בעזרת גורמים שונים זה הסתדר. קיבלתי שוב דרכון ואני מאוד מודה לכל מי שעזר. עכשיו אני יכול להתרכז בדבר החשוב באמת, בתחרויות ובאימונים".
אתה מרגיש שמדינת ישראל תומכת בך, גם כספורטאי וגם כאדם?
"כן, בהחלט. אני מקבל מימון לחלק מהתחרויות, יש לי מלגה והאנשים סביבי תמיד מנסים לעזור. גם ההורים שלי תומכים כשצריך. אני מרגיש שיש לי גב".
מעבר להישגים בזירה, אתה גם פעיל מאוד בפעילות התנדבותית. איך זה התחיל?
"מאז שפרצה המלחמה אני מנסה לקחת חלק בפעילויות של איגוד הסיוף עם ילדים מפונים, יתומים של חיילי צה"ל ונפגעי טרור. אני אמנם עסוק באימונים, אבל כשאפשר – אני שם. זה חשוב לי. זה נותן לי תחושת שליחות, שאני מחזיר משהו לקהילה ולמדינה".
אתה מרגיש היום ישראלי לכל דבר?
"אני בדרך לשם. גדלתי בתרבות שונה, ברוסיה, וזה חלק ממני, אבל אני מרגיש שאני מתקדם ומתחבר יותר ויותר לישראל – לשפה, לאנשים, לתרבות. זה תהליך. ישראל היא הבית שלי, אני באמת מרגיש פה בבית".
מה החלום הכי גדול שלך?
"ברור שאולימפיאדה. אבל מעבר לזה, חשוב לי גם למצוא את השילוב בין ספורט לחיים – ללמוד, לרכוש מקצוע, לבנות עתיד. אני לא רואה את עצמי רק כספורטאי. אני רוצה גם קריירה ואיזון".
אם היית פוגש היום ילד ברוסיה שחולם לעלות לבד לישראל כדי להגשים את עצמו – מה היית אומר לו?
"הייתי אומר שזה אפשרי. אם יש רצון, זה יכול לקרות. אבל גם הייתי אומר לו שזה לא מתאים לכולם. יש לי חברים שעלו וחזרו. זה מאוד תלוי באופי, ביכולת להסתגל, להבין שאתה בא למדינה חדשה ושצריך להתאים את עצמך אליה. זה לא קל, אבל למי שזה מתאים זה יכול לשנות חיים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו