הבריכה הישנה במכון וינגייט, שנבנתה בשנות ה־60 ומאז לא עברה שדרוג משמעותי, משמשת עד היום את נבחרות ישראל בשחייה ומדי פעם גם תחרויות רשמיות - אך התנאים בה כבר מזמן אינם ראויים לענף שמתיימר להתברג ברמות הגבוהות ביותר. מדובר בבריכה פתוחה, לא מקורה, עם יציע קטן, מתקנים מיושנים וללא תנאים בסיסיים הדרושים לשחייה תחרותית מודרנית.
בקיץ השחיינים המקומיים מתמודדים עם לחות גבוהה ושמש קופחת, ובחורף? פשוט לא שוחים. הבריכה מושבתת כמעט לחלוטין בעונת החורף, שכן גשמים, רוחות וקור חודר גורמים לביטול אימונים ותחרויות, מה שפוגע קשות בהכנה של הספורטאים.
אבל גם כשהבריכה פעילה - העומס עליה עצום. לא רק נבחרות השחייה משתמשות בה, אלא גם נבחרת השחייה האמנותית, הכדורמים, נבחרות השחייה במים פתוחים וטריאתלון. התוצאה היא מצוקה חמורה של שעות מים - המאמנים נאבקים על כל שעה פנויה ואימונים נדחסים לשעות לא שגרתיות. למרות שורה ארוכה של תוכניות־על, כולל יוזמות מ־2017 ו־2021 להקמת קריית שחייה חדשה ומקורה במתחם, הכל נותר על הנייר. דוחות, הדמיות, ישיבות - אבל אף טרקטור לא ירד לשטח.
לצד הבריכה הוותיקה ניצבת גם הבריכה המקורה החדשה, שנחנכה ב־2013 בעלות של 95 מיליון שקלים. למרות ההשקעה הכבירה, גם היא לא מצליחה לענות על מכלול הצרכים של הספורטאים והצוותים. עוד לפני שנחנכה היא ידעה שורת עיכובים ובעיות - לרבות ליקויי נגישות, כשבשלב הראשון כלל לא הותאמה לאנשים בעלי מוגבלויות. גם כיום רבים תוהים לאן נעלמו המזגנים שהובטחו כבר בדיונים בכנסת. שתי הבריכות, בלב המכון הלאומי למצוינות בספורט, הפכו לסמל למצוקת מתקני השחייה בכל רחבי הארץ - ובייחוד בפריפריה.
דוח מבקר המדינה שפורסם ב־2023 התריע במפורש על הפער התשתיתי החמור בתחום השחייה: מספר הבריכות האולימפיות בישראל קטן משמעותית מהממוצע במדינות המערב, ולרבים מהיישובים - בעיקר בפריפריה הצפונית והדרומית - אין בכלל בריכת שחייה תקנית אחת.
"סיטואציה הזויה"
יעקב טומרקין, מהשחיינים הגדולים שצמחו בישראל וכיום המנהל המקצועי לנבחרות ההישג של איגוד השחייה, לא מהסס להצביע על מה שהוא מגדיר כ"צוואר בקבוק חונק" שמונע מהענף לפרוץ קדימה. "יש לנו רק בריכה אחת של 50 מטר בווינגייט - זה כל מה שיש לשחייה ההישגית בישראל", הוא מדגיש. "זה פשוט לא מספיק, ובחורף האחרון אפילו לא יכולנו להשתמש בה. כשכל נבחרות ישראל בענפי המים צריכות לחלוק בריכה אחת - זו סיטואציה הזויה".
טומרקין מתרשם לטובה מהשיפור בתשתיות בענפי ספורט אחרים. "מדהים לראות מה קרה בכדורגל - אצטדיונים חדשים, מתקנים שמושכים קהל ומשפרים את רמת האימון. הלוואי שזה היה קורה גם אצלנו", הוא אומר. "בשחייה רוב האגודות מתאמנות בבריכות קצרות, לרוב בבעלות פרטית או עירונית. הספורט ההישגי פשוט לא כלכלי עבורן. הן נדחקות לשעות בעייתיות, ובמקרים רבים שחיינים מתאמנים במסלולים עם עוד 20-15 שחיינים - זה נראה כמו רכבת של חתונות".
לטענתו, הפתרון אינו מחייב הקמת מתקנים מהסוג היוקרתי של וינגייט. "אפשר לבנות גם בריכה פתוחה של 50 מטר בצפון ובדרום. זה יקל את העומס וייתן יותר הזדמנויות לאגודות. כיום יש כאלה שנוסעות למחנות אימון בחו"ל - פשוט כי אין בארץ".
מעבר להיבט התחרותי, טומרקין רואה בתשתיות שחייה גם ערך חינוכי ובריאותי. "שחייה צריכה להיות חובה בבתי ספר, כמו בהולנד. אנחנו מדינת ים, והצלת חיים מתחילה בהרגלי מים בסיסיים. זה לא רק עניין של לגדל ספורטאים אולימפיים - זה בסיס לאורח חיים בריא".
על הבריכה הישנה בווינגייט הוא אומר בעצב: "אני באמת לא יודע מה קורה שם. הכל תקוע. תירוצים. אנחנו פשוט לא שם, לא בתודעה, לא בתקציבים. וזו החמצה עצומה".
"המצב גרוע משחשבתי"
"אני דרשתי וקיבלתי ממבקר המדינה דוח מפורט על מתקני הספורט בישראל", מספר יו"ר ועדת המשנה לספורט בכנסת, ח"כ סימון דוידסון. "חשבתי שהמצב שלנו בארץ הוא גרוע - והבנתי אחרי הדוח שהוא הרבה יותר גרוע".
לטענת דוידסון, המצב עגום במיוחד בבריכות השחייה: "עשיתי בזמנו, כשכיהנתי כיו"ר איגוד השחייה, בדיקה מעמיקה, והגעתי למסקנה שהמצב בבריכות השחייה גרוע אפילו יותר מכל ענף אחר. כשביקשתי ממשרד הספורט נתונים, נאמר לי שיש 620 בריכות שחייה - אבל אז הבנתי שהרשימה כוללת גם בריכות במלונות, מזרקות, וכל מיני בריכות עגולות לילדים. זה מגוחך".
אחת הבעיות הגדולות היא המחסור בתכנון אסטרטגי ובהקצאות תקציב. "משרד הספורט מקבל בערך 300 מיליון שקלים בשנה למתקנים. בשנתיים האחרונות כמעט שלא בנו דבר, והשנה בכלל לא נראה שיהיו קולות קוראים", הוא טוען. לדבריו, כל התהליך תקוע בין ביורוקרטיה, עלויות תכנון מופרזות ומנגנון המצ'ינג שמעוות את חלוקת התקציבים: "עיריות בפריפריה או ביישובים חלשים פשוט לא מסוגלות לשים את חלקן בהשתתפות, ולכן נוצר מצב אבסורדי - קולות קוראים יוצאים, זוכים בהם, אבל לא בונים כלום".
דוידסון מציע פתרון מערכתי: "אם אני שר הספורט, אני מקים רשות לאומית למתקני ספורט, שתפעל תחת משרד האוצר או רה"מ ותדע לחבר בין כל המשרדים - חינוך, בריאות, רווחה, ביטחון, נגב־גליל - כדי לבנות תוכנית ל־10 שנים ו־10 מיליארד שקל".
בנוגע ללימודי שחייה כחובה במערכת החינוך, דוידסון נחרץ: "חד־משמעית בעד. היום זה קורס בסיסי של עשרה שיעורים בכיתה ד'. אבל בגלל שאין מתקנים, צריך להסיע ילדים - וזה יקר. הורים בפריפריה ובחברה החרדית או הבדואית לא יכולים להרשות לעצמם חוגים פרטיים. לכן דווקא שם יש פי שבעה יותר מקרי טביעה מבחברה היהודית. זה פער שצריך להיסגר על ידי המדינה".
אור בקצה המסלול
למרות העיכובים, בשנים האחרונות יש תזוזה: באשדוד נבנית בימים אלה בריכה אולימפית חדשה, חלק מקריית ספורט מתקדמת שתכלול גם מתקנים נוספים, וגולת הכותרת - אצטדיון כדורגל מודרני. באילת, במסגרת הקמה של קריית ספורט חדשה בדרום העיר, אמורה לקום בריכה אולימפית שתשמש גם לאירוח תחרויות בינלאומיות. וגם בצפון תל אביב, במתחם הדר יוסף, יש תוכנית מתקדמת להקמת בריכה חדשה, אך כל זה ממש לא מספיק.
העתיד של בריכת וינגייט עדיין לוט בערפל. גורמים במכון אומרים כי יש תוכנית מחודשת לשדרוג כללי של הקריה, אך נכון לעכשיו לא ברור מתי - ואם - תצא לפועל. בינתיים, דור העתיד של השחייה הישראלית ממשיך לשחות בין קירות מתקלפים וציפיות גדולות.
ממכון וינגייט נמסר בתגובה: "הבריכה האולימפית הישנה במכון וינגייט נבנתה לפני כ־50 שנה. במהלך שנת 2020 המכון החל הליך תכנון לשיפוץ הבריכה, כדי להביא אותה לכשירות ולעמידה בתקנים מודרניים. במהלך התכנון בוצעו בדיקות שגילו כי מצב הגג מחייב את פירוקו, וכן כי אין היתכנות לביצוע שיפוץ מקיף למבנה ועדיף להורסו ולבנות מבנה חדש.
"מתוך רצון למנוע פגיעה בשגרת האימונים של הספורטאים המכון ביצע כמה עבודות שיפוץ, כדי להמשיך ולהפעיל את הבריכה במרבית חודשי השנה, וזאת כפתרון זמני עד להריסתה ובניית בריכה חדשה. המכון נמצא כיום בתהליך הכנת מכרז למשרד תכנון להריסה והקמת בריכה חדשה, שתיתן מענה מיטבי לכל ענפי המים - שחייה, כדורמים וטריאתלון. לאור הקושי בשמירה על טמפרטורת המים הרצויה לשחיינים, הבריכה נסגרת לפעילות בחודשי החורף. בחודשים אלה עומדת לרשות השחיינים הבריכה הלאומית האולימפית, וכן הבריכה הלימודית החצי אולימפית".
