ביום העצמאות ה-77 של מדינת ישראל, אחד הרגעים המרגשים ביותר יהיה הדלקת המשואות בהר הרצל. השנה, בין משיאי המשואות תעמוד דמות מעוררת השראה במיוחד – גל חמרני, מדליסטית כסף פראלימפית בכדורשער, אשר מסמלת יותר מכל את כוח הרצון, ההתמדה והאמונה ביכולת להגשים חלומות, גם מול האתגרים הקשים ביותר.
חמרני (32), נולדה עם לקות ראייה קשה, שהלכה והחמירה עם השנים. בגיל 25, נאלצה להתמודד עם מציאות חדשה – עיוורון מוחלט. אך בניגוד למה שאולי היה מצופה, חמרני לא נתנה לאובדן הראייה לעצור אותה. להפך – האתגר הפך לדלק שדחף אותה קדימה.
את דרכה הספורטיבית החלה חמרני בגיל 13, כאשר הצטרפה לפרויקט כדורשער בבית הלוחם בתל אביב, יוזמה של ארגון נכי צה"ל במטרה לשלב בני נוער עם מוגבלויות בפעילות ספורטיבית תחרותית. כבר מהצעדים הראשונים בזירה, היה ברור שמדובר בכישרון יוצא דופן.
שנתיים בלבד לאחר שהחלה להתאמן, נבחרה חמרני לייצג את ישראל באליפות אירופה – הישג מרשים לכל הדעות, ובמיוחד עבור נערה צעירה המתמודדת עם מגבלות קשות. עבור גל, הייתה זו תחילתה של דרך רבת שנים של הישגים, ניצחונות ופריצות דרך אישיות וקבוצתיות.
אחד מהרגעים המרגשים בקריירה של חמרני הגיע במשחקים הפראלימפיים בפריז. יחד עם נבחרת הנשים של ישראל בכדורשער בהובלת רז שוהם, הצליחה חמרני להביא הביתה את מדליית הכסף היוקרתית. לאורך הטורניר הפגינה מנהיגות, אומץ ונחישות יוצאת דופן, והייתה חלק בלתי נפרד מהדרך המופלאה של הנבחרת עד לפודיום.
בחירתה של חמרני לשאת משואה ביום העצמאות אינה מקרית. היא מייצגת את רוח ישראל במיטבה – רוח של דבקות במטרה, של אי ויתור מול קשיים, ושל התעלות מעל מגבלות פיזיות או אחרות. היא מזכירה לכולנו כי הגבולות האמיתיים נמצאים לעיתים בראש, וכי בעזרת אמונה עצמית ותמיכה מהסביבה – השמיים הם הגבול.
"האמת, זה היה סופר-סופר מרגש", מספרת חמרני ל'ישראל היום', על הרגע שקיבלה את הבשורה. "זה היה כל כך לא צפוי מבחינתי, אפילו לא חשבתי על זה. ופתאום, שזה הגיע, גם כהקדמה — כששאלו אותי אם אני מעוניינת ואמרו לי שאני מועמדת — אז לא כל כך התעכבתי על זה. אמרתי לעצמי, בטוח יש עוד מלא מועמדים, מה הקשר אליי עכשיו? וכשזה באמת קרה — זאת הייתה התרגשות אדירה. מזל שהייתי בבית כדי לצרוח. זה היה פשוט מטורף".
מה המשמעות האישית עבורך לרגע הזה?
"אני חושבת שזו זכות אדירה. גם לייצג את המדינה על במה כזו, וגם לייצג את הקהלים שאני מרגישה חלק מהם. בראש ובראשונה, כמובן, בזכות הספורט — ובמיוחד בזכות הספורט הפראלימפי. ועבורי, זה גם עבור כלבי הנחייה, ועבור כל האנשים שהיו חלק מהדרך שלי. יש כל כך הרבה תחומים שאני מרגישה חלק מהם — וזה כיף להחזיר חזרה".
איך את מתכוננת לרגע הזה, שבו תעמדי על הבמה מול כל עם ישראל?
"רועדת. מאוד רוצה שזה יהיה מוצלח. כמו שבאתי מהספורט, לא פחות ממצוין. אני מקווה שכך גם יהיה הפעם. אני לומדת את הטקסט בעל-פה, עושה הרבה חזרות, גם עם עצמי, גם עם אחרים".
את גם עומדת שם גם בשם נבחרת שלמה.
"חד משמעית כן. זה לא היה קורה בלי כל אחת ואחד מחברי הנבחרת המדהימה שלנו. כולנו יחד הבאנו את ההישג הזה".
כשאת תעמדי על הבמה — מה היית רוצה שהקהל ירגיש? מה המסר שתרצי להעביר?
"אני מקווה שאצליח לגעת באנשים שלא מאמינים בעצמם, שלא חשים תחושת מסוגלות, ולהעביר להם השראה שאפשר. למרות ואולי דווקא בגלל המגבלה, שהיא חלק ממני, אבל לא מגדירה אותי, אפשר לעבור את המכשולים ולהגיע לפסגות הכי קסומות".
מי ילווה אותך בערב המיוחד הזה?
"כמובן שהמשפחה שלי. הכרטיסים די מוגבלים, ואני אחות רביעית מתוך חמישה, אז ביקשתי להרחיב קצת את ההקצאה. אני מאמינה שכולם יגיעו, כולל בן הזוג שלי".
והם בטח מתרגשים כמוך.
"מה זה? בטירוף! כל השבוע הם איתי, בבחירת בגדים, בשכתובים אינסופיים של הטקסט... הם שותפים מלאים. ההורים שלי, לדוגמה, היום הגיעו במיוחד לתערוכה ואז דאגו שאספיק גם להגיע לכנסת בזמן. כולם ממש מגויסים".
כמה חשוב לך לייצג לא רק את עצמך, אלא גם את הספורט הפראלימפי ואת הנבחרת?
"הכי חשוב לי. למרות שהטקסט קצר מאוד, ניסיתי לגעת בכמה שיותר תחומים שחשובים לי: נשים, נשים בספורט, ספורט נכים, ספורט פראלימפי, עולם כלבי השירות והנחייה — לנסות ולייצג את כל הקהלים שאני חלק מהם".
איך את מרגישה בחזרות? את רואה מקרוב את הגודל והסמליות של האירוע הזה, זה משהו מיוחד לא?
"כן, מאוד. בחזרות יש רגעים של עצירה, של פשוט לחוות את החוויה, להרגיש את האנשים, להרגיש את ההתרגשות. כשעלינו על הבמה בחזרה הגנרלית, פתאום הבנתי כמה קהל כבר הגיע וזה עוד לפני האירוע עצמו. והידיעה שזה ישודר בלייב לכל הבתים בישראל, זה מרגש עוד יותר".
יש איזה רגע קטן שאת מצפה לו במיוחד בערב הזה?
"אני לא חושבת על רגע אחד. כל מי שעולה לדבר שם, אני מוקסמת ממנו. אני בעיקר מצפה פשוט להגיע לרגע הזה".
זו גם שנה מיוחדת — יש הרבה משיאי משואות מתחום הספורט. זה משהו שמרגש במיוחד?
"נכון. איתי עומדים גם דני אבדיה ואורן סמדג'ה, ויש גם ספורטאים ואנשי ספורט נוספים כמו עומרי כספי. זה סוף סוף לתת את הכבוד שמגיע לספורט. לצערי, במדינה שלנו תרבות הספורט עוד לא מספיק מפותחת".
אבל זה משתפר עם השנים, לא?
"נכון. השידורים מהאולימפיאדה והמשחקים הפראלימפיים בפריז, העלייה במספר הנשים העוסקות בספורט, כל זה מעודד. וגם הבחירה של הוועדה, בהובלת השרה מירי רגב, לתת במה לכל כך הרבה ספורטאים, זה מעורר השראה".
בטח קיבלת המון תגובות מאז ההודעה. איזה תגובה הכי ריגשה אותך?
"אני באמת לא יודעת מאיפה להתחיל. עוד היום אני לא מספיקה להגיב לכולם. קיבלתי הודעות מראשי הארגונים של נכי צה"ל ושל ההתאחדות, מסייעות ומורות מהגן ומהיסודי... הכי ריגשה אותי התגובה של המשפחה שלי — שהם כל כך התרגשו והיו איתי ברגע הזה".
יש לך מסר מיוחד שאת רוצה להעביר לחברה הישראלית ולספורטאים צעירים?
"אני מאחלת לנו כחברה, לראות אחד את השני כשווים, גם אם אנחנו שונים. אני מאחלת לכל ילד וילדה למצוא את העולם שלהם, אם זה בספורט ואם זה בכל תחום אחר. לבחור במה שהם טובים ואוהבים, ולא לפחד מקושי בדרך. הדרך להצלחה רצופה במכשולים — אבל היא כל כך שווה את זה - וכשנחגוג את הנחישות — נזכור שכל אחד צריך להיות נחוש בדרכו ובאהבתו, כדי שנהיה חברה מכילה וטובה יותר".
