אנסטסיה גורבנקו, השחיינית הגדולה בתולדות ישראל, לא עמדה בציפיות הגבוהות ממנה במהלך המשחקים האולימפיים בפריז - ואיכזבה קודם כל את עצמה. אולי זה גם מה שעזר לה לקבל את ההחלטה לבצע שינוי משמעותי בקריירה.
גורבנקו בחרה לעזוב את ישראל ולנסוע ללמוד ולשחות בלואיוויל, קנטקי - עיר אמריקנית רחוקה, ופחות זוהרת מניו יורק או לוס אנג'לס, אבל עם תוכנית שחייה מהטובות בארצות הברית. ההחלטה הזו לא נולדה ברגע. זה היה תהליך שהבשיל בשקט, תוך כדי חיפושים פנימיים, לבטים, והרבה הקשבה לעצמה.
שלושה חודשים אחרי המעבר, גורבנקו נמצאת עמוק בתוך פרק חדש: שגרת חיים אמריקנית שכוללת לימודים, אימונים מפרכים, חברים חדשים וניסיון לבנות לעצמה מציאות מאוזנת יותר - לא רק סביב מדליות ושיאים.
בראיון מיוחד ל"ישראל היום", היא מדברת על ההבדלים בין ישראל לארצות הברית, על ההחלטה לצאת לדרך חדשה - ועל הרצון למצוא לא רק את התוצאה המהירה ביותר בבריכה, אלא גם את השלווה.
"הכול קרה מהר, ואני מאוד שמחה שזה קרה", מספרת גורבנקו על השינוי הגדול בקריירה ובחיים שלה. "התחלתי לבדוק את עניין הקולג' מזמן, אבל אף פעם לא קיבלתי תשובה ברורה אם אוכל להשתתף באליפות המכללות. לאחר שקיבלתי את האישור באמצע ינואר, רציתי לנצל את ההזדמנות, לנסות - ופשוט הלכתי על זה".
ועכשיו זה מרגיש לך שזה הזמן הנכון?
"זה ממש הרגיש לי כמו משהו שנפל מהשמיים. הדבר הכי טוב שקרה זה שהיה לי זמן להתאפס ולצאת לחופש כמו שרציתי אחרי המשחקים. כשהתחלתי לחזור לשגרה, כבר הייתה לי תוכנית לבקר בארצות הברית - ובסוף הגיעה ההזדמנות. זה קרה בזמן מושלם, וזה מביא איתו פרספקטיבה חדשה לקראת ארבע השנים הקרובות, ועוד המון מוטיבציה, כי עכשיו אני חלק מקבוצה - משהו שחיפשתי הרבה זמן. אני מאוד מתרגשת מזה".
עד כמה המעבר הזה מרגיש כמו אתחול מחדש?
"זה באמת נתן לי תחושת התחלה חדשה, כי פתאום יש לזה עוד משמעות - אני לא רק שוחה, אלא גם לומדת ועושה תואר במקביל. פגשתי כאן אנשים מדהימים, קהילה יהודית חמה וארגון שתומך בי לאורך כל הדרך בשם Israel bridge. קיבלו אותי כאן בידיים פתוחות. גם בקולג' בנו עבורי תוכנית מיוחדת, והיה לי מזל גדול שיש איתי עוד שני ישראלים - דניס לוקטב ודריה גולובטי. זה בהחלט עושה את ההתחלה להרבה יותר קלה ונעימה".
כמה קשה היה לעזוב את הבית, המשפחה, החברים, ולבנות הכל מחדש במדינה זרה?
"יש לי משפחה וחברים שתומכים בי בכל החלטה שאני עושה, ועוזרים לי. גם האגודה והאיגוד, הוועד האולימפי, הבית שלי מכבי קריית ביאליק, מכבי ישראל, שטראוס. בסופו של דבר כולם עזרו לי בקבלת ההחלטה בלב שלם".
מה ההבדל התרבותי בין הספורט הישראלי לזה האמריקני - איך הוא בא לידי ביטוי ביומיום שלך?
"תרבות הספורט פה היא פשוט מטורפת. בכל מקום שאני הולכת אליו, נניח למסעדה - תמיד יקרינו איזה משחק בטלוויזיה, בכל כך הרבה ענפי ספורט. זה אפילו לא קרוב למה שקורה בארץ. כיף לראות את זה, את ההערצה ואיך שזה בדם שלהם.
ברמה האישית, המתקנים פה, תוכנית העבודה שלהם – הכל הרבה יותר מקצועי. אמנם אני לא מקבלת את תשומת הלב כמו פעם, עכשיו בקבוצה יש לנו 50-60 ספורטאים עם 5-6 מאמנים, אבל אני שמחה עם המהלך שעשיתי. המעבר הזה פתח לי הרבה דלתות".
מה למדת על עצמך בתהליך הזה שלא ידעת קודם?
"שאני צריכה לבטוח בעצמי יותר. אני תמיד אומרת את זה לעצמי, אבל אף פעם לא באמת עוצרת להתייחס לזה ברצינות. למדתי להעריך את הדרך שאני עוברת, את האינסטינקטים שלי - במיוחד כשאני כל כך רחוקה מהבית. עברו כבר שלושה חודשים, וזה הכי הרבה זמן שאי פעם הייתי מחוץ לישראל. ברור שחששתי, גם אם אני רגילה לנסוע לתחרויות – זה לא אותו דבר כמו לגור 20 שעות טיסה מהבית. אבל זה חלק מהמחיר של הדרך שאני בוחרת, מהמטרות שאני שואפת אליהן. אני מודה על ההזדמנויות שהשחייה מביאה לי - הן מובילות אותי למקומות שאני באמת רוצה להיות בהם".
"הציפיות היו הוגנות"
אם נחזור רגע לאולימפיאדת פריז - יצאת מרוצה? או שיש תחושת החמצה שלא מרפה?
"לא, בכלל לא. התחושה הכי חזקה אצלי היא שלא נהניתי. הייתי אובססיבית לעלות לגמר, להשיג מדליה ובנוסף היה את הלחץ של כל האנשים סביבי. עבדתי כל כך קשה, עשיתי את הבחירות כדי להגיע בכושר הכי טוב ובסופו של דבר לא הצלחתי להתמודד עם הלחץ והציפיות ששמתי על עצמי, ובלי קשר לזה שכחתי ליהנות".
איך את מתמודדת עם הציפיות שהיו ממך מצד הקהל והתקשורת הישראלית? הרגשת שהן הוגנות?
"חושבת שכן. צריך לזכור שבמשחקים אולימפיים לרוב לא שוברים את השיאים האישיים, וכדי לעשות מדליה הייתי צריכה לשבור את השיא או לחזור אליו. ברור שהייתי רוצה שהזמנים יהיו שונים, אבל הציפיות היו בסופו של דבר הוגנות".
אם היית יכולה להחזיר את הזמן - היית עושה משהו אחרת בהכנה לפריז?
"הדבר היחיד שהייתי משנה זה פשוט ליהנות יותר מהחוויה - כמו שנהניתי בטירוף בטוקיו. שם גם שחיתי מהר, וזה לא במקרה. אני יודעת להרים את עצמי כשזה חשוב. אעשה את הכל כדי להשתפר ואני עדיין לא קרובה לממש את הפוטנציאל שלי, לכן גם בחרתי להמשיך להתאמן ולהתחרות".
מה אנשים מהצד לא מבינים לגבי ההתמודדות של ספורטאית אולימפית?
"לא מבינים את הדרך - את כל מה שאנחנו עוברות ביום־יום. עכשיו, כשאני גם סטודנטית, זה הופך לעוד יותר מאתגר: חוסר שינה, לחץ, עומס. בהתחלה הרגשתי כאילו אני חיה חיים כפולים - מנסה לשמור על הקשרים שלי גם בארץ וגם בארצות הברית. בכל פעם שהזכרתי שאני שחיינית אולימפית או שהייתי במשחקים, השאלה הראשונה הייתה: 'ניצחת?'
אבל מה שהם לא מבינים, זה שלנצח זה תהליך ארוך וקשה. לכל אחת יש את הניצחון האישי שלה - עבור אחת זה רק להגיע למשחקים, בשביל מישהי אחרת זה חצי גמר, גמר, או מדליה. הדרך כל כך ארוכה, מורכבת ואישית. ובסוף - גם אם לא אקבל את המדליה, זה לא מוריד מהערך שלי, לא כספורטאית ולא כבן אדם".
אז איך תסתיים אולימפיאדת לוס אנג'לס 2028?
"אם רק הייתי יודעת - זה היה הופך את כל הדרך שעברתי עד עכשיו להרבה יותר פשוטה. זה כן נמצא אצלי בתת־מודע, והמכונה כבר מכוונת לשם. אבל בינתיים אני גם מרגישה שאני זקוקה לזמן התאוששות, למרות שכבר התרגלתי ללוח זמנים צפוף. עכשיו אני פשוט מנסה להבין מה המטרה הקרובה שלי לקיץ הקרוב".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו