בשנות ה־30 של המאה הקודמת, כשהשמיים מעל אירופה התחילו להתקדר, נרקם בארץ ישראל חלום אחר - חלום של חיים, תנועה ותקווה. זה התחיל ביולי 1929, כשיוסף יקותיאלי, צעיר יהודי נמרץ ואידיאליסט, הציג בקונגרס מכבי העולמי בצ'כוסלובקיה רעיון נועז: להקים את "המכביה" - משחקים אולימפיים יהודיים שישלבו ספורט, ציונות וזהות יהודית גאה.
החזון הפך למציאות: ב־1932 יצאה לדרך המכביה הראשונה בתל אביב. הספורטאים הגיעו מכל קצות העולם היהודי - מגרמניה, מפולין, מהונגריה, מליטא. הם קפצו לבריכות, התחרו על מסלולי הריצה - וחלמו, ולו לרגע, על עתיד אחר. כשהסתיימו התחרויות, רבים מהם בחרו שלא לשוב לבתיהם. הם נשארו בארץ והחלו את חייהם מחדש כאן, בצל תקווה ובחסות המכביה. בדיעבד, זו היתה החלטה של חיים או מוות: הוריהם, אחיהם וחבריהם שלא עלו - לא שרדו את התופת. הם עצמם, בזכות אותו כרטיס תחרות, ניצלו.
ביום השואה הזה אנחנו מתבוננים לאחור לא רק על הטרגדיה - אלא גם על נקודות האור שהיו בתוכה. המכביה לא היתה רק פסטיבל ספורט יהודי, אלא גם גשר לישועה. היא העניקה לאנשים כמו טיבור שיין ואחותו עליזה, או ליהודית דויטש־הספל, הזדמנות לברוח מהגורל שציפה לרבים מבני עמם - ולהתחיל מחדש.
"המכביה הצילה אותם"
טיבור (משה) שיין נולד ב־1911 בהונגריה, במדינה שבה חיי היהודים הלכו והפכו קשים יותר ככל שגברה האנטישמיות בשנות ה־30. שיין היה צעיר מחונן ובעל כישורים מגוונים, הן כסטודנט מצטיין והן כספורטאי מבריק. הוא סיים את לימודיו בטכניקום של בודפשט כמהנדס ואדריכל, ובמקביל בלט בזכות כישוריו כשחיין ושחקן כדורמים.
בשנת 1935 זכה להזדמנות להגיע לארץ ישראל כחבר בנבחרת השחייה והכדורמים של הונגריה, שהתחרתה במשחקי המכביה השנייה. הוא לא הגיע לבדו - אחותו, עליזה (שכונתה "עלזי"), התלוותה אליו למסע. החלטה זו התבררה כגורלית - בסיום המשחקים טיבור ועליזה בחרו שלא לשוב להונגריה ונשארו בארץ. זו היתה תחילתה של דרך חדשה, ובריחה מצילת חיים.
הוריו של טיבור נותרו בהונגריה, ובשואה נרצחו באושוויץ. גם אחיו, שהיה שחיין מוכשר בעצמו, נאלץ להימלט מהמדינה. הוא הצליח להגיע לצרפת וניצל בזכות אישה צרפתייה אמיצה, שלימים הפכה לאשתו.
במכביה בחיפה התחרה שיין בבריכת בת גלים במקצים ל־100 ו־200 מטר חזה, וזכה במדליית זהב. באותם ימים פגש את חנה, התאהב בה והשניים נישאו. הם הקימו את ביתם בארץ, וטיבור הפך במהרה לדמות בולטת בספורט המקומי. הוא שחה ושיחק בקבוצות השחייה והכדורמים של מכבי חיפה, והמשיך לתרום גם בתחומו המקצועי - כאדריכל שתכנן בין היתר את שוק תלפיות האייקוני בחיפה.
סיפורו של טיבור שיין, שהיה יכול להיגמר אחרת לחלוטין אלמלא המכביה, ממשיך לחיות גם בדורות הבאים. נכדו, ארז עצמון, השתתף כשחקן סקווש במכביה ה־21 לזכר סבו. "זה היה בשבילי סגירת מעגל", סיפר, "לכבד את זכרו. בזכות המכביה כולנו כאן, לא רק אנחנו - גם אחותו עליזה שהגיעה איתו ניצלה, הקימה משפחה והמשיכה את הסיפור".
עמדה איתנה נגד הנאציזם
יהודית דויטש־הספל היתה שחיינית יהודייה־אוסטרית מחוננת, שנודעה לא רק בזכות הישגיה הספורטיביים המרשימים אלא גם בזכות עמידתה האיתנה נגד הנאציזם. היא נולדה וגדלה בווינה, בתו של תיאודור דויטש, אחד ממקימי מועדון הספורט היהודי "הכח וינה".
כבר בגיל צעיר בלטה דויטש ביכולותיה כשחיינית. ב־1935 היתה אחת הספורטאיות הבולטות ביותר באוסטריה, כשקבעה לא פחות מ־12 שיאי שחייה חדשים ונבחרה לספורטאית השנה במדינה. באותה שנה השתתפה במכביה השנייה שנערכה בארץ ישראל, וזכתה במדליית זהב במשחה שליחות 4X100 מטר. היא הגיעה לארץ בלוויית סבתה, והחוויה העמוקה שחוותה כאן - חוויה ציונית, חמה ומרגשת - השפיעה עליה ועל משפחתה כל כך, עד שהחליטו לרכוש דירה בחיפה ולהתחיל לתכנן את עלייתם לארץ.
אך עיקר פרסומה של דויטש נבע מהחלטתה יוצאת הדופן - והאמיצה - בשנת 1936. היא נבחרה לייצג את אוסטריה באולימפיאדת ברלין, אולימפיאדה שהתקיימה תחת שלטונו של היטלר ושימשה במת תעמולה למשטר הנאצי. יהודית, שגדלה על ערכים ציוניים ומוסריים, לא יכלה להשלים עם השתתפות במשחקים במדינה שהחלה לדכא את היהודים באופן שיטתי. היא סירבה לייצג את אוסטריה, כאקט מחאתי ברור נגד המדיניות האנטישמית של גרמניה הנאצית.
החלטתה עוררה סערה - ופדרציית השחייה האוסטרית מיהרה להעניש אותה: היא שללה ממנה את כל תאריה, מחקה את שיאיה מרשימות ההישגים, והדיחה אותה מנבחרת השחייה הלאומית. היא הפכה מוקצית בספורט האוסטרי, אך זכתה להערכה רבה בקרב הקהילה היהודית והציונית.
בשנת 1938, לאחר התגברות תקריות אנטישמיות, עלתה ארצה והשתקעה בחיפה. על אף נסיבות העלייה, היא לא זנחה את הספורט. היא נישאה לברנרד הספל, רופא שאותו הכירה ב"הכח וינה" כשוער קבוצת ההוקי שדה ונבחרת אוסטריה. גם כאם לשתי בנות המשיכה לשחות ואף להחזיק בשיאים שנותרו שנים רבות - אחד מהם אף נשמר במשך 14 שנה. בנה, בני הספל, סיפר: "הספורט היה נוכח בבית שלנו הרבה יותר מהשואה. אמא זרקה אותי למים עוד לפני שלמדתי ללכת, ועד היום אני שוחה".
רק ב־1995, כמעט 60 שנה לאחר שהוחרמה, הכירה אוסטריה בעוול שנעשה לדויטש־הספל. איגוד הספורט האוסטרי התנצל בפניה באופן רשמי, והחזיר את שיאיה לרשומות. זה היה תיקון סמלי, אך חשוב, להיסטוריה של אישה אמיצה שבחרה לעמוד על עקרונותיה גם במחיר אישי כבד.
המכביה 2025 תיערך בין התאריכים 22-8 ביולי והיא צפויה להיות המשמעותית ביותר בדור הנוכחי, עם יותר מ־10,000 ספורטאים מכ־80 מדינות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו