משחקים עם השטן: הסיפור הנשכח מאחורי התמיכה האמריקנית באולימפיאדת ברלין

הספורט, וזה ידוע, חזה ועדיין ממשיך לחזות תהליכים פוליטיים כאלה ואחרים בשדה החברתי, במיוחד כשדברים נקשרים זה בזה כמו באירועי ספורט גדולים. המקרה המפורסם האחרון הוא כמובן פשיטת הרגל הערכית של הכדורגל העולמי, שמכר את נשמתו לקטאר – אירוע שעורר הדים ונשכח כלא היה. אך כאשר אנו מדברים על אירוע היסטורי שבו ארגוני ספורט מכרו את נשמתם לשטן, אנו מדברים קודם כל, ולפני הכל, על המשחקים האולימפיים בברלין 1936.

לצד צמד הנאציםאדולף היטלרוג'וזף גבלס, שהתלהבו מהמשחקים בארצם, היו רק שניים נוספים שתמכו אפילו יותר מהגרמנים בקיומם של המשחקים האולימפיים בגרמניה – והם לא היו גרמנים. הראשון היה נשיא הוועד האולימפי האמריקני, אייברי ברנדג', אנטישמי שלא הסתיר את דעותיו, גם במשחקים האולימפיים האחרונים שלו, 36 שנה לאחר מכן, כשהיה נשיא הוועד האולימפי ושוחרר להמשיך את המשחקים אחרי רצח הספורטאים על אדמת מינכן ב-1972.

סיפורו של ברנדג' ידוע, ובשנים האחרונות, במסגרת תרבות ה-WOKE האמריקנית, פסלים ותמונות שלו הושחתו ברחבי ארצות הברית ובמיוחד באוניברסיטאות, נוכח יחסו לספורטאים שחורים, ובמיוחד מניפי האגרוף על הפודיום במקסיקו 68'. אבל מאחורי ברנדג' היה אדם נוסף, שדאג שהמשחקים יגיעו לברלין בכל מחיר – הדיפלומט ועסקן הספורט האמריקני, צ'ארלס היצ'קוק שריל.

הוא החל את הקריירה הספורטיבית שלו כאתלט מוצלח, אך בשלב מסוים העביר את משקלו לעולם הפוליטי. הוא שימש כשגריר אמריקני בתחילת המאה ה-20, אך לא זנח את אהבתו לספורט. הוא נשלח על ידי הוועד האולימפי הבינלאומי והאמריקני לשוחח עם אדולף היטלר ואנשיו על אירוח המשחקים בברלין.

שריל התעקש על נציגות יהודית הן במשלחת הגרמנית והן במשלחת האמריקנית, כדי להפריך שמועות על גזענות ואנטישמיות בקרב המארחת. הוא הסביר להיטלר שנציג אחד במשחקים האולימפיים של הקיץ ואחד במשחקי החורף יספיקו כדי לפייס את דעת הקהל העולמית. היטלר אמר שיבחן את הבקשה בחיוב, אך ענה בשלילה.

שריל חזר מהפגישה בהרגשה טובה, והעביר מסרים לוועד האולימפי האמריקני והבינלאומי ש"היטלר הוא מנהיג בין-לאומי אדיר, והוא הופנט על ידו". בדין וחשבון לנשיא הוועד האולימפי, הבלגי אנדרי דה באיה-לאטור, הוא הסביר שאין ספק שהמשחקים יצליחו, ובין השורות, הסכים עם העובדה שההתעקשות על ספורטאים יהודים אינה כה משמעותית.

שריל, שכתב 20 ספרים בחייו ונחשב לאחד הדיפלומטים האמריקניים החשובים בעולם ברבע הראשון של המאה ה-20, היה בטוח שאחרי שתי הפגישות שלו עם היטלר, המשחקים יצליחו. הקריאות לחרם של המשלחת האמריקנית על המשחקים לא היו נכונות ויש להתעלם מהן. בסופו של דבר, הוא הוסיף: "שמעולם לא היה ספורטאי יהודי בולט בהיסטוריה".

ה"פשרה" שהושגה

בסופו של דבר הושגה פשרה: בחירת הספורטאים תתבצע לפי חוקי נירנברג, כך שגם אם הספורטאי או הספורטאית היו "רבע יהודים", הדבר יספיק כדי להכריז שאין חרם על ספורטאים יהודים. הסייפת הלנה מאייר ושחקן ההוקי רודי באל נבחרו כעלי תאנה. שריל, שבחן את המשחקים האולימפיים הקרובים מבעד לשני כובעים – הפוליטי והספורטיבי, היה בטוח כי המשחקים יהיו הצלחה.

בצד הפוליטי, הוא ראה בהיטלר מנהיג שיכול לעמוד מול הסחף הקומוניסטי, במיוחד לאור מה שעשה בגרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה. מהצד הספורטיבי, התפיסה הייתה שברגע שהמשחקים יוכתרו כהצלחה, הזמן יעזור לשכוח את הבעיה היהודית.

שריל הלך לעולמו לפני המשחקים האולימפיים ב-1936, ותחום זה, בו שיחק תפקיד חשוב, כמעט ונשכח. הוא זכור כאתלט, דיפלומט, וכמי שהיה אחראי על המשחקים בלוס אנג'לס 1932, אך חלקו במשחקים ארבע שנים לאחר מכן לא זכור כל כך.

המשחקים בגרמניה, שהיו ההצלחה הגדולה ביותר עד אז בהיסטוריה המודרנית של האולימפיאדות, נכנסו להיסטוריה לא כמשחקי ברלין, אלא כאולימפיאדה הנאצית. המקרה של שריל, שנפל שדוד בקסמם של עסקני הספורט הגרמנים, אמור היה ללמד את העולם לקח חשוב. ספק אם לקח זה אכן נלמד.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות