ביום שלג אחד בחרמון כל מה שמושקא כהן הכירה - השתנה ברגע. הצעירה החרדית מתל אביב, שעד אז היתה רגילה לגלוש על מסלולים עם הסנובורד ולחלום בגדול, מצאה את עצמה מתמודדת עם פגיעה עצבית בלתי הפיכה. אבל זה לא גרם לה לעצור, להפך. היא בחרה להתחיל מחדש, ולכבוש פסגות אחרות, גבוהות לא פחות.
מושקא, בת 22, הקרויה על שם אשתו של הרבי מלובביץ', בת בכורה לתשעה אחים במשפחה חב"דית והורים רבנים, גדלה על ערכים של מחויבות, נתינה והתמדה. בגיל צעיר גילתה את עולם הספורט - תחילה במקרה, כשפארק סמוך לביתה הפך למגרש האימונים האישי שלה, ומשם הדרך לתחרויות היתה טבעית.
אבל באחת מהנסיעות התמימות לחרמון קרה הבלתי צפוי. היא גלשה במהירות גבוהה, ואז החרטום של הבורד נתקע, והיא עפה באוויר, התגלגלה ונתקעה שוב ושוב במדרון. זו היתה שנייה אחת של חוסר תשומת לב - ששינתה לה את החיים.
מושקא אובחנה עם קרע במיניסקוס, ולאחר תקופה ארוכה של פיזיותרפיה עברה ניתוח - שנראה תחילה כהצלחה. אך זמן קצר לאחר מכן, כשהחלה לעבוד על תנועתיות וכוח, התברר שנגרמה לה פגיעה עצבית קשה, שפוגעת במוטוריקה ובתחושה ברגל. הכאב לא היה רק פיזי אלא גם נפשי. התמודדות עם אובדן חירות התנועה, עם החלום שנקטע באיבו.
"זה היה נורא בהתחלה. לא יכולתי ללכת, לא יכולתי להתנייד, מה שהיה מאוד קשה זה שהבנתי שלא אוכל לחזור לגלוש", נזכרת כהן בראיון מיוחד ל"ישראל היום". "הבנתי שזה לא יהיה אותו דבר. לא הייתי בדיכאון קליני, אבל הייתי בשלב מאוד קשה. אני מאוד אוהבת ספורט, לא אגיד שזה כל החיים שלי, אבל זה חלק משמעותי בחיי, עושה לי טוב בגוף ובנפש. פשוט היה לי מאוד עצוב, חסר לי בלעדיו".
"חלמתי על זה זמן רב"
מושקא כהן, בעזרת כוח פנימי, בחרה לא לוותר. דרך הרשתות החברתיות היא נחשפה לעולם הספורט הפראלימפי, ודרך המטפס מור ספיר, אלוף העולם, היא פתחה דלת חדשה ונסחפה פנימה. היא גילתה שזה משהו שהיא יכולה לעשות למרות המגבלה הפיזית.
"הבנתי שאני יכולה לטפס, גם אם זה לא כמו פעם. גם אם לא אוכל להגיע לפסגות כמו שהייתי רוצה, זה עדיין נותן לי את תחושת ההישג", היא אומרת. ואפרופו הישג, לאחרונה היא השתתפה באליפות ישראל בטיפוס פראלימפי שהתקיימה במודיעין - וזכתה במדליית זהב.
"זו היתה החוויה הכי מרגשת שלי, כי חלמתי על זה כל כך הרבה זמן, ועבדתי כל כך הרבה קשה בשביל זה", היא מספרת. "אני חושבת שזה הגיע לי בזכות ולא בחסד, לא קרה בטעות. הבנות שעקפתי אותן השנה הן אלו שניצחו אותי לפני כן, והן חיות רעות. טכניות, הרבה יותר טובות ממני, פשוט התחזקתי מאוד. זה היה מאוד־מאוד כיף ומספק לראות תוצאות. לא ממש חשבתי שאצליח לעשות זאת לפני ארבע שנים".
עכשיו זהו ענף פראלימפי. יש מחשבות להגיע ללוס אנג'לס 2028?
"בהחלט זו השאיפה. אני מאוד אוהבת להתחרות, ורוצה להתחרות בתחרויות הכי גדולות שיש בספורט. זה חלום, ואני עובדת קשה כדי להגשים אותו".
"לא צריכה לוותר על מי שאני"
כמו תמיד, גם בזירה הזאת מושקא כהן בחרה לא לוותר על הזהות שלה. היא ממשיכה להתחרות כשהיא לובשת חצאית - חלק מהאמונה והדרך שלה. "לא הייתי צריכה לוותר על מי שאני בשביל להתקדם. אני חרדית, אני ספורטאית - ואני שלמה עם שני העולמות".
איך מגיבים לזה בסביבה של ספורט תחרותי?
"בהתחלה זה היה מוזר, נדיר לראות חצאיות בקיר טיפוס. באופן כללי בספורט החרדי, זה נדיר ממש. אחוז מאוד קטן מהספורטאיות לובשות חצאית".
האם הרגשת שאת שוברת סטיגמות - על נשים, חרדים, או בעלי מוגבלות?
"אני לא עושה את מה שאני עושה כדי לשבור סטיגמות, כי אני לא טיפוס מרדני, אבל בפועל אני כן שוברת סטיגמות. לאנשים מוזר לראות חרדית מטפסת, לפעמים שואלים אותי אם זה מפריע, וכן גם קרה שדרכתי על החצאית של עצמי, אבל עכשיו זה כבר לא עניין. אבל כן, לראות אותי בתחרויות - אני מניחה שזה קצת משעשע ושונה בנוף".
קיבלת ביקורת מהמגזר שלך? ואם כן – איך את מתמודדת?
"כן. המשפחה שלי לא עפה על זה. איפה שאני למדתי, חוץ ממורה אחת, שהיא לא מהקהילה שלי, אני חושבת שאף אחד לא ידע שאני משתתפת בתחרויות. זה לא עניין של אכזבה, אני חושבת שפשוט מדובר בנושא שנמצא פחות בראש מעייניהם. אני מכבדת את הקהילה שלי, אין לי מילה רעה להגיד עליה. חב"ד היא משפחה מיוחדת וענקית, שמקבלת את כולם, וזה פשוט מה שמייחד אותי".
מה המסר שלך לנשים מהעולם החרדי שחולמות לשבור תקרות זכוכית?
"הרמב"ם אומר 'נפש בריאה בגוף בריא'. אם מישהי מרגישה שספורט, תחרותי או לא תחרותי, יכול לעשות לה טוב, זה שייך לכולם. לכל אחד יש את הדרך הספציפית שלו. אם מספיק רוצים משהו, אז אפשר להשיג אותו. אפשר לעשות זאת גם אם יש פחות ספורטאיות רגילות.
"אני, לדוגמה, עובדת כדי לממן את האימונים שלי, מאז שהתחלתי. תמיד אפשר למצוא פתרון. אם משהו לא אפשרי, אז אפשר למצוא ענף אחר שיתאים, יש כל כך הרבה ענפים ואופציות, שכל אחד יכול למצוא את השיוך שלו".
אם היית יכולה להגיד משהו למושקא שלפני התאונה - מה היית אומרת לה?
"תמשיכי להאמין, ואל תוותרי על עצמך ועל החלומות שלך. זה הרגיש בלתי אפשרי לפני הרבה זמן, אבל בסופו של דבר הצלחתי לעשות זאת. היו לי הרבה מקומות שיכולתי לוותר, אבל לא הרמתי ידיים לרגע".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו