ביום שישי תעמוד צופיה שישפורטיש על קו הזינוק של מרתון ירושלים. הדופק יואץ, הרגליים יתכוננו למרחק, והלב - הלב יהיה עם ראובן. כי כל צעד שהיא תעשה, כל נשימה שהיא תשאף, יהיו לא רק חלק ממאמץ פיזי, אלא גם חלק ממסע עמוק של זיכרון, כאב ותקווה.
ראובן שישפורטיש ז"ל היה לוחם בנשמה, לא רק בשדה הקרב אלא גם על מסלול הריצה. בכל שנה השתתף במרתון ירושלים יחד עם חבריו, ותמיד, תוך כדי הריצה, דאג לשמוע את השירים היפים של הארץ שהוא כל כך אהב. שנים של מרתונים, של נחישות, של דבקות במטרה - ככה הוא חי.
ב־7 באוקטובר, כשהמחבלים תקפו את שכניו מקיבוץ פרי גן, הוא לא היסס. יחד עם חבריו לכיתת הכוננות של היישוב שלומית, הוא יצא להגן עליהם. הם הצליחו לבלום את מחבלי חמאס ולהציל חיים, אך ראובן שילם בחייו.
מאז חייה של צופיה השתנו מן הקצה אל הקצה. לצד הכאב על האובדן העצום שאיתו היא מתמודדת בכל רגע, היא קיבלה את ההחלטה להמשיך - בדרך שהיתה כל כך יקרה לליבו של ראובן.
"יש משהו סמלי בריצה"
במרתון הקרוב תרוץ צופיה לראשונה, הפעם "רק" את המרחק לחמישה קילומטרים, כשהיא מוקפת בחבריו של ראובן, באנשים שאהבו והעריכו אותו ובתמיכה של קהילה שלמה. למעשה, היא לא רק רצה - היא מקיימת מסורת, מנציחה את הדרך של בעלה ז"ל, ובוחרת, למרות כל הקושי, בחיים.
"אני יודעת שראובן היה רוצה שאמשיך לרוץ", היא אומרת. "הוא תמיד האמין בכוח של הרוח, של ההתמדה. אז אני לא רצה לבד - אני רצה איתו, עם הזיכרון שלו, עם כל מי שאהב אותו".
המרתון הזה, עבור צופיה, הוא הרבה יותר מאתגר ספורטיבי. הוא סמל לכוח שיש באהבה, בזיכרון ובבחירה להמשיך גם כשהלב נשבר. "יש משהו כל כך סמלי בריצה", היא מסבירה. "להרים את עצמך, לנוע, להתקדם - כנגד כל הכבדות, כנגד כוח המשיכה. אני לא חושבת שאני מסוגלת, אבל אני מוכיחה לעצמי אחרת".
עם זאת, ההחלטה לרוץ לא היתה פשוטה עבור צופיה. "אני בכלל לא ספורטאית", היא מודה. "לפני שנה וחצי לא הייתי מסוגלת אפילו לחשוב על משהו אקטיבי, אבל הרגשתי שאני רוצה לטעום קצת ממה שהוא כל כך אהב. הוא אפילו ניסה להכניס אותי לזה - קנה לי שעון גרמין, יצאנו לריצות קצרות בערב, אבל לא ממש התמדתי. עכשיו, כשהוא איננו, אני מרגישה שזה הדבר הנכון לעשות.
"אני רואה אותו בדמיון, בבגדי הריצה שלו, כאילו רץ לידי. הוא תמיד רץ עם שירי ארץ ישראל היפה, ואני הייתי צוחקת עליו איך אפשר לרוץ עם שירים כאלה. אבל בשבילו זה היה מקור הכוח - המשמעות היתה הדלק שלו".
"זה מה שייתן לי כוח"
המסע של צופיה שישפורטיש אינו רק פיזי. הוא מתרחש גם בנוף של חייה - היא מתגוררת בשלומית, ביישוב הצמוד לרצועת עזה, קילומטרים ספורים מרפיח. "בהתחלה, כשהייתי יוצאת לאימון, היה קשה לראות את עזה באופק. אבל עכשיו אני מרגישה שזה מסר - תנועה, חיים. אנחנו כאן, רצים, בוחרים להמשיך למרות הכל".
היא עדיין לא בטוחה בוודאות אם הריצה תהפוך לחלק קבוע מחייה, אבל משהו בה כבר השתנה. "אני רואה שמאימון לאימון אני פשוט מחכה לזה. אני מרגישה שזה נותן לי כוח. אולי בשנה הבאה ארוץ מרחק גדול יותר, מי יודע?"
כשהיא מדברת על ראובן, ברור שהריצה אינה רק סמל, אלא המשך של הדרך שבה חי. "הוא תמיד היה דמות של עשייה, של קידום, של תנועה. כשהוא נהרג, זה היה בדיוק באופן שבו הוא חי - מתוך אכפתיות, אומץ, נתינה אינסופית".
היא זוכרת במיוחד את הרגע שבו חיבקה אותו בסיום המרתון שלו. "זה היה חיבוק מלא התרגשות וגאווה. אני מדמיינת את עצמי מסיימת את המרתון ומדמיינת אותו שם, על קו הסיום, מחבק אותי. זה מה שייתן לי את הכוח לסיים".
עם כל הכאב, צופיה מסרבת לוותר על התקווה. "ראובן היה אדם אופטימי. הוא לא היה נותן לעצמו לשקוע בייאוש. גם עכשיו, כשהמצב בארץ קשה, אני מנסה להאמין בטוב. זה יגיע, אולי ממקום בלתי צפוי, אבל זה יגיע".
ובינתיים, היא רצה. צעד אחרי צעד, נשימה אחרי נשימה. רצה לא רק לזכור, אלא לחיות, לנוע, לבחור בחיים - בדיוק כמו ראובן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו