המדליסטית האולימפית מפריז שניצלה מהפיגוע ביפו: "ראיתי את המוות מול העיניים"

דיאנה סברצוב חברת נבחרת ישראל בהתעמלות אמנותית ומדליסטית הכסף מהמשחקים האולימפיים בפריז, ניצלה אתמול (שלישי) מפיגוע הדמים ביפו.

סברצוב היתה בדרכה חזרה לביתה בבת ים, כאשר היתה על הקרון ברכבת הקלה בזמן שהמחבלים פתחו באש ורצחו שבעה אנשים. היא הצליחה להסתתר ובכך הצילה את עצמה.

"הייתי באותו קרון ואחד מהם היה עם הרובה m16 כמו של החיילים שלנו", משחזרת סברצוב ל"ישראל היום". "הוא היה לבוש כאזרח רגיל והשני עם חולצת פולו מסודרת עם סיכת חטופים. כשהגענו לתחנת הרכבת בבלומפילד, הוא אפילו הסתכל על השרשרת של האולימפיאדה ונתן לי חיוך קטן ולא חשדתי בכלום".

"הם יצאו בתחנה ונכנסו לבניין הראשון שהם ראו ואני רואה שהוא מכניס את המחסנית ואני כבר מבינה שמשהו לא בסדר פה. עובר הבן אדם הראשון והם פשוט יורים בו וכולם ירדנו למטה בקרון ושמנו ידיים על הראש".

"נהג הרכבת אומר שיש פיגוע וכולם לצאת מהרכבת, אנחנו הסתכלנו אחד על השני ואמרנו 'מה לצאת לפיגוע עצמו?', הנהג פתח את הדלתות האחוריות וכולם יצאו משם ואפילו חלק הדליקו סיגריה מרוב לחץ ורעדו".

"חלק נשארו וחלק ברחו, אני ניסיתי גם לברוח ובשלב מסוים כשראיתי אותו יורה בבן אדם השני, נכנסתי לאיזה שוק, הרגלים שלי רעדו והפכו לבטון, לא הצלחתי לזוז מהמקום, פחדתי, לא ידעתי מה עובר עליי".

סברצוב ממשיכה: "באיזהשהו שלב, בן אדם בן 30 פלוס משך אותי והעיף אותי לשיחים. ישבנו שם איזה 6 אנשים. אימא שלי והחבר התקשרו וכיביתי את הטלפון, ישבנו בשקט עד שהשוטרים הגיעו והתחיל קרב יריות כשחיסלו אחד והשני התחיל לברוח".

"באותו רגע התחלתי גם לרוץ עם זה שדחף אותי ועברתי באזור של שלולית דם. ידענו שהיה צריך לעצור או להמשיך להתפלל ובחרנו לרוץ, אני רצתי עד הבית 5 קילומטר בלי לעצור – כאילו איזה זאב רודף אחריי בלי לעצור בשיא המהירות".

"אימא שלי ראתה אותי עם נעליים מכוסות בדם, כולי מלוכלכת, שיער פזור, כולי מזיעה והתפרקתי לה על הידיים. אתמול זה היה יום האזכרה של סבא שלי והוא היה המלאך ששמר עליי כל הדרך. בכיתי ולא יכולתי לעצור, גם אבא שלי בכה ומעולם לא ראיתי אותו בוכה, ואז גם התחילו כל האזעקות וישר ירדנו למקלט".

"בגלל הנהג שהודיע שמדובר כפיגוע וזה גם נראה כפיגוע, ישר הבנתי איך שהכל התחיל".

"כן".

"קודם כל אני מודה לאלוהים שבאמת שמר עלי ועזר לי. בהתחלה חשבתי האם לשמור יום כיפור ועכשיו החלטתי סופית לשמור. חושבת בדיעבד האם יכולתי לשים לב שאני עומדת ליד מחבלים והבנתי שלא, גם אם זה היה מתחיל מהתחלה, לא הייתי מזהה".

"פיזית בסדר אבל נפשית לא יודעת מה כל כך לומר".

"המסר היחידי שיש לי זה להיות יותר ערניים ולשים לב מה קורה סביבך, הבנתי שהייתי ערנית וזה לא עזר, אבל אולי להתפלל וקיוויתי שאנשים טובים ואלוהים יעזרו".