איך שהזמן שט: 20 שנה לזכייה הראשונה של ישראל במדליית זהב אולימפית
היו ימים שגם גדולי הפנטזיונרים לא העזו לחלום על כך, אבל ב־25 באוגוסט 2004 - לפני 20 שנה בדיוק - ההיסטוריה של הספורט הישראלי השתנתה • גל פרידמן הדהים את האליל היווני, וזכה לברכות גם מאביו של המפסיד • אייל לוי, שהיה שם באתונה, גזר ושמר את הרגע - וחזר לכתוב עליו
Your browser doesn’t support HTML5 audio
היה היו ימים שמחשבה על מדליית זהב אולימפית של ישראל היתה כל כך רחוקה, כמעט מעבר להרי החושך, אבל לא ההרים הקרובים, אלא ההם, ההרבה יותר רחוקים.
מדליית כסף? בחלומות. נסתפק במקום בגמר, קבלת פנים בנתב"ג, ונמשיך להתכונן לאליפות אירופה. דגל והמנון, באותו מעמד, היו מראה שרק גדולי הפנטזיונרים העלו על כתב ומייד גרסו.
כן, הכל נכון ומתועד, עד שב־25 באוגוסט 2004 - לפני 20 שנה בדיוק - הגיע גל פרידמן ושינה את החוק ואת ספרי ההיסטוריה. ומי בכלל דיבר על מדליית זהב כשגולש הרוח הישראלי נכנס למימי המרינה באתונה בסוף חודש אוגוסט לפני 20 שנה.
פרידמן, מדליסט הארד מהמשחקים האולימפיים באטלנטה שמונה שנים קודם לכן, התמודד על התואר האולימפי מול ניקוס קקלמנאקיס היווני, שהיה אז מה שטדי רינר היום עבור הצרפתים, או סימון ביילס לאמריקנים. אליל ההמונים הבלתי מעורער.
קקלמנאקיס זכה במדליית הזהב באטלנטה, ואם פרידמן הוא דג קר, היווני היה כוכב רוק שכל תנועה שלו במים תועדה והכנותיו למשחקים היו מפוצצות באנשי תקשורת.
ניקוס היה הספורטאי שהצית את האש האולימפית באתונה, אז מי הוא הגולש שיעז לגנוב ממנו את תהילת העולם, ועוד בבית?
אני זוכר שביום האחרון לשיוטים, במזג אוויר לוהט, עליתי על סירת זודיאק כדי לקדם את פני הזוכים. הם היו שלושה מועמדים לניצחון: פרידמן, קקלמנאקיס וסנטוס הברזילאי.
"יום ללא רוחות", בישר החזאי, וכשעיתונאי ישראלי יושב על סירה בלב ים הוא מתחיל להזות ולראות שחורות. "בטח יטעה במצוף", "קלאסי שייפול", "כולם אנטישמים". ואז מבעד למים החמימים נראה הנס הישראלי הולך וקרב.
פרידמן חצה את קו הסיום והרים ידיים כמנצח. קקלמנאקיס זכה בכסף, כשאפילו אביו מברך את הגולש הישראלי "בראבו גל". עצרו הכל, שנו את הכותרת הראשית, יש לנו אלוף אולימפי, מדליסט זהב ראשון.
טקס הענקת המדליות התקיים בערב במרינה באתונה. הדרך לשם נראתה כמו יום חג. אנשים ממהרים עם דגלי ישראל, באים להריח היסטוריה ולשמוע בפעם הראשונה את "התקווה" במסגרת המשחקים האולימפיים. רצו לגזור את הרגע ולשמור לנצח.
האחרון שהייתם נותנים לו להביא מדליית זהב ראשונה לישראל הוא פרידמן. תנו לאריק זאבי, יעל ארד, מיקי ברקוביץ', שהיו ממנפים את המדליה ובונים עליה שכונת מגורים, אבל פרידמן נידב למעריציו חיוך קפוא, כמה משפטי נימוס, וחזר למעמקי הים.
נראה לי שגם תום ראובני ושרון קנטור שייכים לז'אנר שמרגיש הרבה יותר נוח הרחק מהחוף. ספורטאי־על שמשאירים את מנעמי הזוהר לכוכבים הנוצצים ושבים בשמחה אל חבריהם הכרישים והדולפינים. אין כמו להיעלם בגלישה אל בין הגלים.
