עוד לפני שהשתאיתי משבע המדליות שהמשלחת הישראלית הביאה איתה לישראל מאולימפיאדת פריז 2024, ידעתי שהאולימפיאדה הזו הולכת להיות מיוחדת.
הקושי, הציפיות, האתגרים והלחצים תמיד שם ברגעים המכריעים האלו, לספורטאים בפרט ולמדינה ככלל, אבל הסיוט המתמשך שאנחנו חיים בו בעשרת החודשים האחרונים הביא איתו מימד אחר לייצוג הישראלי בעולם.
בהתאם לכך, כל רגע שבו ספורטאים ישראלים קישטו את המסכים היה רגע של גאווה בלתי נגמרת. בכל תחרות הלב שלנו החסיר פעימה. כל זכיה מילאה אותנו באושר צרוף, נקודת אור קטנה אבל כל כך משמעותית. עקבתי בשקיקה אחרי הנשים המדהימות שייצגו אותנו, מענבר לניר ועד רז הרשקו, ושאלתי את עצמי - איך, איך עושים את זה? מצאתי את עצמי תוהה, מה המחשבות שהיו עוברות לי בראש אם הייתי בנעלי הספורטאים הישראלים? האם הייתי מסוגלת לשאת את הציפיות האלו על הכתפיים שלי? האם הייתי מסוגלת להתמודד עם הרצון העז לנצח ולהביא גאווה עצומה למדינה שלי, בלי שהפחד מהפסד ישתק אותי לחלוטין?
בשביל כך ישבתי לשיחה עם אורי ששון, ג'ודוקא העבר זוכה מדליות הארד מריו 2016, על הזיכרונות מהאולימפיאדה, המלחמה, ובעיקר כדי להבין מאיזה חומר קורצו הנציגים שלנו.
"אני חייב להגיד לך שאני מזדהה איתך בתור צופה, אני כבר לא ספורטאי - אני צופה באולימפיאדה עכשיו ואומר 'וואו! מה עשיתי, ומה הם עושים', הוא אומר ונזכר בלחץ שבו היה שרוי לפני התחרות הראשונה שלו בקריירה: "רציתי שיהיה פקק, שלא נגיע למתנ"ס הקהילתי בשלתיאל. ממש התרגשתי והייתי מאוד קרוב ללא להתחרות".
כמה פעמים חוסר תפקוד תחת לחץ הכשיל אותך?
"הרבה מאוד", הוא מחייך.
יותר ממה שאנשים חושבים?
"כן, נכשלתי המון פעמים בהיבטים המנטליים. זה היה שובר כל פעם שזה היה קורה. אבל להפסיד כשאתה נותן הכל - זה הדבר שהוא הכי קרוב לניצחון. אתה צריך לבוא ולשים את הלב שלך על המזרן, כמו שהספורטאים אמרו. מי שלא שם את הלב ונכנע לקולות השליליים שאומרים "תוותר, זה גדול עליך" - לא יישם את העקרון שמנחה את הלוחמים הגדולים ביותר בעולם, שזה להילחם. על זה אנחנו נמדדים, יותר מאשר הניצחון. ברגע שהבנתי שזה מה שחשוב, התחלתי לשים את הדגש שלי על העניין הזה. אבל אני חושב שכדי לעמוד ברמות הגבוהות האלה, בלחץ, בעומס הפיזי, בחרדות ובציפיות, משהו מבפנים צריך להיות חסר כדי שתרצה מספיק להילחם ברגע האמת".
תסביר.
"לא יכול להיות שהכל יהיה טוב. מאיפה תביא את הדרייב, הטירוף והרצון לנצח? המאמץ הזה לאורך שנים? אם אין לך משהו שהוא חסר שאתה רוצה להשלים אותו? לכולם יש משהו כזה, השאלה מה זה. צריך למצוא את הטריגר הזה ועליו לעבוד".
מה עבד לך?
"נגיד אם פחות מתייחסים אלי זה הופך אותי להיות עוד יותר טוב. דווקא כשיורדים עלי ואומרים לי כמה אני לא טוב זה מעלה אותי. אני לא חושב שזאת הדרך הנכונה, אבל אני כן יכול להגיד שאם אני מסתכל אחורה לתחרויות שהצלחתי בהן, זה היה אחרי תקופה שהתחילו לפקפק בי. בכלל, בחיים - אני יותר טוב כשאני עם הגב לקיר. אני צריך שמשהו לא טוב יקרה כדי להיות טוב. אני יודע שזה הזוי. זה קטע כזה שאתה מחפש את ההערכה, את ההכרה, אז כשמעריכים אותך קצת יותר מדי טוב לך."
איך שומרים על שפיות בסביבה כל כך תחרותית?
"ענף הג'ודו יכול להביא אותך לרגעי קיצון, אבל הוא ענף בריא. יש בו הרבה חוכמה, אמת, ערכים, כבוד והגינות, אבל כשהוא הופך להיות תחרותי זה כבר סיפור קצת אחר. אתה חייב סביבה תומכת. בת זוג, הורים, כל אחד ומה שהכי חשוב לו. הייתה לי קבוצה של אנשים - אח שלי, ההורים שלי וגם חבר ילדות שמלווה אותי לאורך על הדרך".
הספורטאים הישראלים התמודדו השנה עם מטען מאוד משמעותי. החוויות האישיות מהמלחמה, יחד עם פגיעה בזמני האימונים. איך מתמודדים עם זה?
"המטען הוא לא זהה אצל כולם. יש כאלו שלא מכירים מישהו שקרה לו משהו במלחמה, וטוב שכך. כל אחד חווה משהו אחר מהשני. אני דווקא חושב שאפשר להשתמש בזה להצלחה. עם כל מה שקורה עכשיו בעולם והיחס הזה כלפינו, איזו במה יותר טובה יש מהבמה של הספורט האולימפי להראות שאנחנו כאן? אתה הופך להיות סוג של שגריר, לוקח את זה בשתי ידיים ומשתמש בזה למשהו שיש לו משמעות. אם אני הייתי במקום הזה, הייתי חושב 'וואו, יש לי הזדמנות לשים את הדגל'. גם רואים שאוקראינה זוכה במדליות בתקופה כזאת, אולי באמת יש קשר בין המלחמה לבין ההישגים".
מה אתה חושב על התקריות החוזרות של ספורטאים שמסרבים ללחוץ את היד של ספורטאים ישראליים? אתה בעצמך חווית את זה בריו.
"עצוב מאוד שדברים כאלו עדיין קורים. חשבתי שאחרי שזה קרה לי, יפסיקו עם זה. אני מניח שלחלקם אומרים לעשות את זה והם לא באמת רוצים לעשות את זה, חלקם באמת שונאי ישראל. זה כמו שבשואה הייתה השפעה פסיכולוגית על הגרמנים, אז ככה זה מרגיש לי - הם לא מבינים מה באמת קורה פה. זה מכוער, וזה הורס את הספורט. כל היופי בספורט זה האחווה, ההדדיות, זה שלוחצים יד וקדים קידה. מצד שני, אני יכול להגיד לך - אוקיי, שימשיכו, ואנחנו נמשיך להיות אנשים טובים ולנצח".
"את יכולה לעצור רגע? אורן סמדג'ה", ששון אומר לי ועונה לשיחת הטלפון של מי שאימן אותו במשך שנים. סמדג'ה, ששכל את בנו עומר שנפל בעזה, נמצא מעברו השני של הקו. אורי מביע אליו אמפתיה רבה, מחזק ומברך על ההישגים בפריז אליהם סמדג'ה נסע למרות הכל.
"ההחלטה שלו לנסוע עם הנבחרת לפריז היא מרגשת. היא גרמה לי עוד יותר להעריך אותו. אלו תעצומות נפש שאין לי מושג מאיפה הוא הביא אותן. חתיכת אובדן, ובתוך האובדן הזה לנסוע לאולימפיאדה, כאילו, איך אתה יכול? כנראה שבאמת הבן אדם הזה קורץ מחומר מאוד מיוחד. אני לא אומר את זה כי הוא אימן אותי לאורך השנים. שלא תטעי, הוא מאוד רגיש. אני מכיר אותו מקרוב, הוא גם מאוד פטריוט, חשובות לו מאוד ההצלחות של המדינה, והוא הצליח לשים את עצמו במקום השני בנושא הזה. זה שהוא היה שם תרם המון לספורטאים".
הם קובעים להיפגש ולדבר על מה הלאה, על העתיד, ובין לבין מושכת את האוזן שלי המילה "לאמן".
אז יש כיוון לאמן?
"זה משהו שלא הייתי מוכן לשמוע עליו כשפרשתי," הוא צוחק. "אבל משהו באולימפיאדה אולי טיפה יותר דגדג לי, כשראיתי את כל הרגעים המרגשים האלה ואמרתי 'וואו, להיות שם עכשיו בתור מישהו שמוביל נבחרת זה מדהים'. מצד שני, אני קצת מבולבל, כי אני מבין את המחיר של להיות מאמן נבחרת או להיות חלק מהצוות - אתה כל כולך בתוך הדבר. אני מתפתח בתחום אחר כרגע, אז השאלה היא מה אני רוצה יותר? כרגע מרגיש לי שמה שיותר מעניין אותי זה לעשות דברים שהם נוגעים בג'ודו, אבל לא עד כדי כך. אולי עוד כמה שנים, כרגע קצת קשה לי לחשוב על זה. יכול להיות שיצאתי מותש מהתקופה כספורטאי תחרותי. מגיל 8 עד גיל 31 - זה היה אותו הדבר כל הזמן, כל יום".
אז הרצאות וסדנאות, בזה אתה מתמקד? או שאתה בודק עוד תחומים, מכוון לאור הזרקורים סטייל "רוקדים עם כוכבים"?
"זה לא סוד שאנחנו לא רק מה שאנחנו נראים," הוא צוחק. "תמיד ידעתי שמעניינים אותי העולמות האלה של משחק, שירה, אפילו הייתי ב'זמר במסיכה'. הייתי הפלאפל", הוא מרענן את זכרוני, ומדגיש שהגיע לגמר. "אני לא יודע אם אני יכול להגיד לך שזה הכיוון, אבל אני כן יכול להגיד לך שזה מרגש ומעניין אותי. אם פתאום תגיע איזו הצעה מגניבה לאיזו סדרה מטורפת אני אלך לאודישן, אני באמת אוהב דברים כאלה. אני בן אדם צבעוני, אני לא רק ג'ודאי, וזאת סיבה שהשתתפתי ב'רוקדים עם כוכבים'. היו לי את כל הסיבות לא להשתתף ברוקדים, אני חושב שרואים למה. זאת תוכנית מרגשת ממש, אתה לומד מיומנות שבחיים לא חשבתי שאני אלמד. היה בא לי משהו מגניב. הם הציעו את זה כמה שנים ואז אמרתי – יאללה".
וגם הקדשת ריקוד לעומר סמדג'ה, בנו של אורן.
"נכון. הייתה לי התלבטות בנושא הזה, איך זה יראה אם אני אלך להשתתף ב'רוקדים עם כוכבים' בתקופה הזאת, אם זה נכון לעשות את זה, ואז אמרתי, אולי אני אוכל לתת לאנשים רגע אחד של נחת, לראות משהו קצת אחר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
![[object Object]](/wp-content/uploads/2024/05/15/06/whatsapp-israelhayom-m-150-.gif)
