ההסברה חשובה מהנצחה אמיתית: ישראל חייבת לטפח את ענפי ההיאבקות והמשקולות

סיפורים אולימפיים הם לא קיטש. כי אין להם תמיד סוף טוב ודביק. סוף טוב אולימפי הוא אותנטי, כי כל כך הרבה פעמים הסוף הוא לא מה שנכתב בתסריט. למיקולאש אלקנה מליטא, זורק הדיסקוס הליטאי ששיפר השנה את שיא העולם העתיק של יורגן שולט, הייתה מטרה פשוטה. לשבור את השיא האולימפי של אביו ולזכות במדליית הזהב בה זכה אביו פעמיים. הוא עשה מה שצריך ועלה למקום הראשון עם שיא אולימפי.

רק שבמשחקים האולימפיים תמיד יש סיפור מתחרה וזה היה סיפור לא פחות מדהים. בשנה שעברה בבודפשט אמר ריאן קראוזר לעיתונאים אחרי ניצחונו בכדור ברזל שהוא בכל זאת שוקל לפעמים לזרוק דיסקוס. ואחרי שזכה השבוע בפעם השלישית ברציפות ונשאל איך יחגוג אמר: ״אין זמן. עכשיו אני בכובע של מאמן ג׳מייקה״.

הוא מאמן של זורק הדיסקוס רוג׳ה סטונה. כוכב מכללות בדיסקוס וברזל - אותו כבר קידם מהמקום ה-19 ל-7 בעולם. אתלט רב גוני שכבר השתתף במאי במחנות של קבוצות הפוטבול גרין ביי פקרס וניו אורלינס בתקווה לקבל חוזה. חוזה הוא לא קיבל אלא הזמנות לבוא שוב בעתיד לנסות את כוחו. וזה מזל גדול כי אמש זרק 3 סנטימטרים יותר מאלקנה, 70.00 מטר בדיוק, ועכשיו הוא האלוף האולימפי הראשון של ג׳מייקה בענף שהוא לא ריצה. וקראוזר הוא כנראה האדם הראשון לזכות בזהב אולימפי במשחקים בהם אימן זוכה אחר.

איך זה קרה? מסתבר שאתלטים בכירים בארצות הברית עובדים לעתים כמאמנים מתנדבים במכללות בתמורה לשימוש במתקנים. קראוזר, שהוא באמת גאון, החל לעשות זאת בארקנסו ב-2019 כשסטונה הגיע לשם. במרץ האחרון הפך למאמן הבלעדי של סטונה. לא הייתה לו בעיה שהחניך החדש שלו יערוך מחנות אימון בפוטבול. קראוזר ממילא כותב את תכניות האימונים והתזונה של עצמו ומשלב בהם אימונים מבייסבול, MMA, ספרינטים וענפי ספורט אחרים. הוא מאמין בתועלת של כל סוג של אימון איכותי. בדיסקוס הוא היה סגן אלוף העולם לנוער.

סטונה שמר את האופציות פתוחות לגבי פוטבול במסיבת העיתונאים אחרי ניצחונו. שזה הזכיר לי שהיה מדליסט זריקות אולימפי שהלך מהאצטדיון האולימפי  ישירות לNFL. מייקל קרטר היה מדליסט כסף בכדור ברזל ב-1984 וכמה חודשים אחר כך כבר זכה בסופרבול עם סן פרנסיסקו שהיה רק תחילתה של קריירה מעולה. אבל זה היה בימים בהם אתלטיקה הייתה חובבנית ונזקי הפוטבול היו פחות ידועים. תישאר בדיסקוס סטונה!

סיפור אולימפי אחר שלא הלך על פי התסריט היה הגמר האולימפי במשקל קל באגרוף. סופיאן אומייה בן 30, שלוש פעמים אלוף עולם במשקל קל הוא אחד הספורטאים הפופולאריים בצרפת. הוא שלוש פעמים אלוף עולם אבל האולימפיאדות היו שברון לב. בריו הפסיד בגמר לרובסון קונססאו הצרפתי. בטוקיו התקשה להתרכז משום שנאלץ לצפות מיפן בהולדת בנו הבכור בווידאו.

יליד טולוז,  ממוצא מרוקני, ומין סמל של אורח חיים נכון, דו קיום ופוזיטיביות בתקשורת הצרפתית. הוא זכה בתואר ״הספורטאי האהוב של צרפת״ ובמקביל לקריירה הקים מועדון אגרוף פופולארי בטולוז. משם, וכל צרפת, הגיע קהל גדול ורועש לגמר ברולאן גארוס.

זה היה סוף סוף ערב טוב לאגרוף. נדמה ״שהענף האצילי״ תמיד נמצא בבעיות בעולם האולימפי: הפעם את הכותרות תופסות מחלוקת המתאגרפות סביב בדיקות מגדר וגם העובדה שהתאחדות האגרוף העולמית נפסלה מלנהל את הטורניר האולימפי . לפעמים שוכחים שהאגרוף האולימפי השיק כמה מסיפורי הספורט הגדולים והיפים ביותר: מוחמד עלי, לסלו פאפ ותאופיליו סטיבנסון.

מה שכן, צמצום מספר המשקלים עם השנים מ-11 לשבעה בין הגברים (לנשים יש שש) מוסיף קצת עניין. מרכז תחרות ומביא ליותר קרבות שהם ניגוד בין גודל למהירות. את אליפות העולם השלישית שלו השיג אומייה בשנה שעברה בניצחון על אריסלנדי אלבארס הקובני ואתמול פגש בו שוב. למתאגרף מסיאנופואגוס בן ה-24 הייתה משימה: להציל את כבודה של קובה. ארבע מדליות זהב בטוקיו, מעצמת האגרוף האולימפי מספר אחת עמדה בסכנה לעזוב את פריז ללא מדליות זהב בכלל.

היה רגע נפלא בסיבוב השלישי. אחרי קרב מצוין קשה היה בעין לא מקצועית, ועל פי הפרשנים בשידור גם בעין מקצועית, להצביע על מנצח. הקובני היה אגרסיבי ומהיר יותר אבל היה אפשר לראות את ההגנה המצוינת של אומייה שהצליח להנחית כמה חבטות מדויקות.  בעוד לאומייה רקע ברוגבי, אלבארס זוהה על ידי מערכת הספורט של ארצו דווקא כמתעמל. ההחלטה לעבור לאגרוף הייתה החלטה כלכלית. אבל אולי הרקע בהתעמלות סייע לו, כי פתאום משום מקום אלבארס החל להוסיף לאגרוף שלו צעדי ריקוד. אולי זה עזר לשכנע את השופטים בהחלטה צמודה מאד: 2:3 לאלבארס. מדליית זהב 42  לקובה.

הקהל הצרפתי קצת שרק בוז אבל בסך הכל דברים התקדמו ב-100 השנים האחרונות. ב-1924 נראה רוג׳ר בראוסה הצרפתי בדרך למדליה אחרי שהנחיל לאלוף האולימפי הנרי מאלין מבריטניה את הפסדו הראשון בקריירה ברבע הגמר. אלא שמאלין הראה לשופטים סימני נשיכה על חזהו וזה כבר היה בעייתי. כי זה בדיוק מה שעשה מנולו גז׳ארדו מארגנטינה שהפסיד לבראוסה בסיבוב קודם. בראוסה נפסל, וכשהדבר הוכרז פרץ הקהל לזירה, הניף את בראוסה שהיה בדמעות לסיבוב ניצחון. המשטרה נאלצה להתערב ואחרי חצי שעה פיזרה את ההפגנה.

בעיתונות האנגלית שמרו על איפוק…המממ….  בערך: ״הקניבל הצרפתי אכל בתחילה סטייק ארגנטיני ואחר כך החליט לדגום בשר אנגלי משובח. אולי זה הזמן… להביא לסיום קיומה של צרפת״, הציע ה׳דיילי סקץ׳׳ - טבלואיד מנצ׳סטרי פופולארי של אז. כרגיל הדבר הביא לקריאות להוצאת האגרוף מהתכנית האולימפית. קריאות שהן הדבר היחיד שקבוע באגרוף האולימפי כבר 100 שנים.

ההיאבקות והמשקולות יצאו לדרך ללא נציגות ישראלית. שזו בעיני תמונה מאד לא טובה של הספורט הישראלי. בין 11 נרצחי אולימפיאדת היו 4 אנשי היאבקות ו-4 אנשי משקולות. מתחרים, מאמנים ושופטים, והיום הענפים הללו כמעט לא קיימים בישראל ברמה האולימפית. בטוקיו היה לנו משקולן. בריו משקולן ומתאבקת. לפני כן שתי אולימפיאדות ללא אף מתחרה בענפים הללו. למרות שהיה מחמם את הלב לראות אישה ישראלית צעירה, עמית אלאור זוכה בזהב מרשים מאד עבור ארצות הברית בהיאבקות.

שרי ספורט וגם עסקנים ישראלים עסוקים בכל אולימפיאדה, בצדק, במאבק להנצחה ראויה של הנרצחים בטקסים. אבל איש לא עושה מספיק להמשך להמשכיות ההשתתפות האולימפית שלנו בענפים הללו. הנרצחים היו רובם עולים, מארצות הברית, גרמניה, ברית המועצות ולוב שסייעו להקים את הענפים הללו בארץ. מרק סלבין היה אלוף ברית המועצות וויתר על קריירה אולימפית במדי מעצמת ההאבקות הגדולה של אז כדי לייצג אותנו. מה יותר מתאים ממתאבקים אולימפיים ממועדון שקרוי על שמו במשחקים? אבל כנראה שהסברה חשובה מהנצחה אמיתית.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות