ראובני, לניר, ושאר המדליסטים בפריז: עשיתם שירות יוצא דופן למדינה

עם קטן־אמונה אנחנו. באמצע השבוע שעבר כולם הסתובבו עם פנים נפולות ודיברו על כישלון המשלחת למשחקים האולימפיים, אולי כדאי לסגור את הספורט ולהתרכז במה שאנחנו טובים באמת - "עם הספר". הרי תמיד היינו הרבה יותר עסקנים ופחות שרירנים.

ואז תוך שלושה ימים הפנים חזרו למצב של זריחה והתקווה שבה לעיניים. לא מדליה אולימפית אחת, אנחנו כבר סופרים שש, אחת מזהב טהור. אז בקשר לספרים? אנחנו כבר נחזור אליכם בשלושת ימי העסקים הקרובים, יש לנו את מספר הטלפון.

תבינו, יש טבלת מדליות במשחקים האולימפיים. ישראל מדורגת במקום ה־21 מתוך 206 מדינות, מקדימה בין היתר את פולין, אוסטריה ודרום אפריקה. בכוונה לא כתבתי ספרד, אבל כרגע, כשאני כותב, גם היא משתרכת מאחור.

אתמול (שבת) תום ראובני עמד בראש הפודיום כשהוא מקדים את אלוף העולם ההולנדי. אף אחד לא בנה עליו לפני המשחקים, חשבו שמבחינתו העיקר יהיה להשתתף באירוע ולהתחכך בכוכבים, אבל הוא היה ממוקד מטרה, לא זז ימינה ולא שמאלה מתוכנית המגירה.

קנטור סיימה עם מדליית כסף כשהיא מקדימה את אמה ווילסון הבריטית, שנחשבת לבלתי מנוצחת. עד אתמול כמובן. ארטיום דולגופיאט אמנם לא הגן על תוארו האולימפי באולם ההתעמלות, אבל זכה במדליית כסף שבוע אחרי שבקושי העפיל לגמר.

יש ספורטאים מצוינים בישראל, חרוצים מאוד. ראובני הוא בכלל יליד ראש העין, לא רואה ים גם עם משקפת, אבל מדי יום הוא מגיע לחוף כדי לעבוד קשה ולהיות אלוף אולימפי.

אנחנו לפעמים שוכחים שאנחנו בסך הכל מדינה קטנה עם צרות גדולות. ספורט אולימפי, בין משחקים למשחקים, כמעט ולא מעניין אף אחד. מתקנים, בריכות, תמיכות, הכל אפשר לשפר או לבנות מחדש. אז נכון שהיום כולם יודעים לזהות את מישה זילברמן מהבדמינטון גם מהגב, אבל ביומיום חצי מהספורטאים, אם יעברו לידכם, הרי לא תדעו מיהם.

לכן צריך היום לעמוד ולהריע ללניר, להרשקו, לשאר המדליסטים ולכל מי שמייצג אותנו במשחקים האולימפיים בפריז 2024. הם התכוננו לאירוע הגדול אחרי 7 באוקטובר, ראו חברים נהרגים והמשיכו לעבוד כשהם מתעלמים מרעשי האזעקות ומהכותרות הקשות והכל בכדי להגיע בתחילת חודש אוגוסט לשיא הכושר ולהביא איתם מדליה.

כששאלו את ראובני, עד לפני יומיים כמעט אלמוני, עם איזה מילים הוא רוצה לסיים את דבריו, הוא לא חשב פעמיים וענה "עם ישראל חי". יותר מכל זו היתה ההרגשה אתמול במרינה במארסיי. חיות, נשמה, תקווה.

קצת קשה להבין איזה שירות יוצא דופן עושה הספורט למדינה בימים אלה. אתמול עמדנו אלפי אנשים בזמן טקס חלוקת המדליות לגולשי הרוח. ראובני וקנטור זכו רק למחיאות כפיים ובהמנון שום "בוז" או מחאה לא נשמעו. הכי חזק הודגשה השורה האלמותית "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים".

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות